מושב ראשון: עיר מעורבת – עיר מדינה: שיתוף דרי העיר בקבלת החלטות

עו"ד יפעת סולל (מכון ון ליר)

כשאנחנו מדברים על ערים מעורבות בישראל מבחינה לאומית, עולות לנו בראש הערים חיפה, עכו, רמלה, לוד (בהן מתערבבים יהודים וערבים עניים), נצרת עלית שמתאפיינת ביחסים לא בהכרח טובים בין יהודים לערבים, תל אביב יפו שנחשבת לעיר מעורבת, אבל היא די יהודית ויפו עומדת נפרדת. ביפו מתקיים אי-שוויון קיצוני ביותר כאשר אוכלוסיות עשירות נכנסות לגור בלב האוכלוסיות העניות. הדבר הזה מעצים את חוסר השוויון, שלא לדבר על ההחלטה להכניס שכונה יהודית דתית ללב עג'מי.

בירושלים חלק מהגבולות המוניציפאליים הם שטחים שסופחו לעיר בשנת 67. הסיפוח הזה יוצר מצב שבו 36 אחוז מתושבי העיר אינם אזרחי המדינה. היהודים יכולים לדרוש בעלות על השטחים האלה אך לא הערבים. לפני שנתיים חוקק חוק עזר עירוני שלפיו השילוט בעיר חייב לכלול את השפה העברית לפחות ב-50 אחוז מגודלו. העירייה אף רצתה להחיל את החוק בחלק המזרחי של העיר. האפליה קיימת גם בנושאי החינוך והתחבורה, אבל לא רק בכך. מעמדם של תושבי מזרח ירושלים נשלל מהם לא אחת בהחלטות שלטוניות כאלה ואחרות.

אנחנו רגילים לדבר על ירושלים כעיר שבלבה חומה, אך בחלקים אחרים ממנה קמה חומה נוספת שמותירה 55 אלף מתושבי העיר מחוץ לגבולותיה.

 

ד"ר אוקי מרושק-קלארמן (מדרשת אדם)

נושא הכנס שלנו הוא ערים מעורבות ושיתוף האזרחים בהן. ישנו הבדל בין שיתוף האזרחים בערים מעורבות לבין ערים אחרות, והמושג מקבל משמעויות שונות. על הרצף הזה אנחנו מסמנים בקצה אחד את ההדרה בה לא משתפים באופן מוחלט ציבור מסוים, ובקצה השני קיים שיתוף במרחבים השונים. כשאנחנו מדברים על שיתוף, אנחנו מדברים על שיתוף במידע, בחשיבה, בהחלטה, בעשייה, בביקורת ובמחאה. כל אחד מאלה הוא עולם ומלואו.

ישנן קבוצות שאינן משותפות בקבלת ההחלטות, ויש לנו מנגנונים להדרתן. אחד המרתקים שבהם הוא מהתחום הפמיניסטי, שבו מגדירים תחומים מסוימים שקשורים לפרט ולא לציבור, כי ממילא הקהל אינו משתתף בהם. לדוגמה, ברור לכולם שהטיפול בכביסה הוא עניין פרטי של כל משפחה, אך אם מסתכלים על זה במבט פמיניסטי, מדוע שהעיר לא תדאג למכבסות ציבוריות במימון התושבים? אם מחשבים כמה שעות כל אישה מוציאה ביום על כביסה ומכמתים את זה כלכלית, הסכומים הם גבוהים. כלומר, המעבר של הדיון מפרטי לציבורי הופך את העניין לדיון כלכלי שיכול להגיע למחוזות חדשים. בערים מעורבות, באותם מקומות שבהם קיימת האפשרות להקים מכבסות, מתקיימות סדנאות לדו-קיום. לנקודת המבט הפמיניסטית יש השלכות ציבוריות כלכליות, והיא מגדירה מחדש תכנון עירוני שנותן מענה לתושבים ומגדיר מרחב שבו אנשים באים במגע שוויוני. היפוך נקודת המבט הזאת מפרטית לציבורית, גוזר משאב כלכלי למרחב ותכנון מחדש, שבו הנשים נמצאות במרכזו. בעולם כזה יכולים להיווצר עוד אתרי שיתוף שעדיין אינם נמצאים בדמיון שלנו. זהו סוג ההדרה הבולט ביותר, ההדרה התודעתית, זאת הקובעת מה שייך לשיח הציבורי ומה לפרטי.

היעדר שיתוף של האוכלוסייה בערים מעורבות מייצר היעדר בוחן מציאות. אותן אוכלוסיות שאינן משותפות, אין להן האפשרות להיות מעורבות ואין אפשרות להבין את המציאות שבה הן חיות. לדוגמה, שאלנו ילדים בבית הספר אם הם בעד או נגד תלבושת אחידה בהקשר לזכויות האדם. שלושה תלמידים אמרו שהתלבושת האחידה פוגעת בביטחון שלהם. הם יכולים ללכת לאיבוד, יכולים לקבל מכות בטעות במקום מישהו אחר, או לא לזהות תלמיד בשעת מצוקה (אחד הילדים הביא דוגמה שקרתה בשבוע שעבר, בה אחד הילדים נפצע וכשהגיעו לטפל בו, אי-אפשר היה להצביע עליו מרחוק כדי להבחין אותו משאר הילדים).

כלומר, אנחנו באים עם הגדרות של דמוקרטיה ושל זכויות אדם כדי להחיל על אוכלוסייה שמגיעה מתרבויות שונות, אבל בהיעדר שיתוף אין לנו מושג איפה אנחנו נמצאים. באותו בית ספר תלבושת אחידה סימנה שוויון בין התלמידים, אבל לא היה לנו מושג שהמציאות שלהם שונה לחלוטין. כך גם בערים מעורבות, אם אין לנו הבנה שהאדם שאנחנו מדברים עליו חי במציאות שונה לחלוטין משלנו, אין כאן שיתוף אמיתי.

לסיכום, שיתוף צריך לייצר שינוי בהגדרות המרחב הציבורי והפרטי. בהיעדרו, אין לנו מושג מה עומד מאחורי ההחלטות שאנחנו מקבלים. ערים רבות לא נחוות כמעורבות כי האוכלוסיות שלהם נמצאות תחת דיכוי תודעתי שלא מאפשר להן לדעת את זכויותיהם הקיבוציות או הפרטיות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך הופכים את זה, איך מעלים את המודעות.

פרופסור רחל אלתרמן (הטכניון חיפה)

אני מתכננת ערים, משפטנית ועוסקת במחקר השוואתי בינלאומי בנושאים של חוק, חוקי תכנון ומקרקעין. אני מוצאת שהרבה דברים שנראו לי חמורים בישראל, נראים מתונים יותר בהשוואה לעולם. לפלטפורמה המשפטית, אזרחית, מוסדית שיש לנו בארץ יש נקודות חוזק שעליהן אפשר להציב שיפורים. הערים המעורבות בעולם כמו שטוקהולם וברלין, חסר להן סכסוך גדול והוא המצב הגיאופוליטי שלנו. אם זוכרים את זה, אפשר לראות שחרף המצב הזה ישנו תהליך של שיפור בערים מעורבות בארץ, לא כולל ירושלים. אני מאמינה שרובנו היו רוצים לראות את ירושלים מחולקת.

אני ירושלמית במקור וגרתי במשך שנים בחיפה, עיר שלדעתי ראויה לפרס נובל ככזאת שמעולם לא הייתה בה התמרדות על רקע יהודי-ערבי. ההתמרדות הגדולה הייתה בוואדי סלים על רקע יהודי-דתי, שסימנה את ראשית ההעצמה המזרחית בישראל. יתר על כן, סטודנטים ערבים ילידי חיפה מזוהים בציבור כבעלי ביטחון עצמי, מתמצאים במרחב ונראה שהחיים יחד בעיר מעורבת עשו להם טוב.

אם נשווה את חיפה לערים אמריקניות, 70 אחוז מהתחלות הבנייה בארצות הברית הן בשכונות סגורות, חלקן מגודרות ממש והיתר מגודרות בחוקים פנימיים שמונעים כניסה של תושבים, ביניהם על רקע סוציו-אקונומי. זה לא קרה בחיפה. יתר על כן, הבנקים בארצות הברית הציבו קו אדום להלוואות באזורים של שחורים, בטענה שזה מסוכן מדי. אנחנו במצב קצת יותר טוב. איך הגענו לזה? החברה האזרחית בישראל היא חזקה יחסית. יש לנו עוצמה פנימית ויש לנו חוקים שעד שהפכתי לחוקרת השוואתית ראיתי בהם את ההיבט השלילי ולא את נקודות החוזק שלהם. לראות מה שאין זה לא משאב שמשכנעים אתו את מקבלי ההחלטות. צריך להסתכל על נקודות החוזק.

באחרונה סיימתי מחקר השוואתי בינלאומי המנתח את החקיקה ואת הפסיקה בישראל. חוק תכנון ובנייה שלנו לא מחייב לערוך מפגשים עם הציבור לפני שלב מאוד מתקדם, רק כאשר התכנית כבר מופקדת, וידוע שזה שלב מאוחר מדי. החוק לא מחייב שיתוף קודם, אבל מי שמעוניין להתנגד לתכנית יכול לעשות זאת, ורשויות התכנון שומעות כל אחד ואחד. הבעיה היא שהעסק הופך להיות ביורוקרטיה מרתיעה ואגרסיבית, כי צריך להוציא תצהיר משפטי. ניסו להציב עוד מכשולים בחקיקה אבל בפועל ועדות התכנון שומעות את כולם, רק שעל התצהיר הן לא יכולות לוותר. כלומר, מקבלי ההחלטות והאזרחים זרמו עם החברה הישראלית. משרד המשפטים לא היה מוכן להוסיף חובת שיתוף מראש, אבל האזרחים דורשים שיתוף והרשויות המקומיות מצטרפות בתגובה. זאת עוצמה שצריך לבנות עליה. זה צריך לבוא מלמטה.

בישראל, בניגוד למדינות אירופה, חלה עוד משנות ה-70 חובת פרסום בשפה הערבית על הפקדת תכניות בנייה. כשבדקתי את זה בגרמניה, קיבלתי נזיפה, איך תיתכן חובת פרסום בשפה לא רשמית? לסיכום, צריך ללכת קדימה עם העוצמות האלה. אנחנו מדינה ריכוזית מאוד, ואני מאמינה בביזור סמכויות. הרשויות המקומיות חלשות והחידושים מגיעים מעיריית חיפה, ממנהלת יפו, ולא מממשלת ישראל.

ד"ר עאדל מנאע (מכון ון ליר)

אני חוקר את ירושלים בתקופה העותמנית ובמאה העשרים. הגעתי לירושלים ב-72 (בשביל הירושלמים זה לא מספיק… אני עוד לא יכול להיקרא ירושלמי…). לפני כן גרתי בחיפה ארבע שנים, ואני חושב שהיא רחוקה מלקבל פרס נובל. היא הטובה ביותר בערים המעורבות, אבל לא אידאלית. אני שותף לייאוש שהציג פה אתמול א.ב. יהושע משתי מדינות לשני עמים. עם זאת הוא מבין שסגירת האופציה הזאת יוביל למדינה דו-לאומית, ואני אומר שלא תהיה פה מדינה דו-לאומית. מה שיהיה פה בעתיד, וכבר היום קיים, הוא מדינת אפרטהייד. וזה רק ילך ויהיה יותר ויותר גרוע. היהודים לא יתנו לפלסטינים זכויות.

בשנה הבאה ימלאו 46 שנה לאפרטהייד הישראלי בשטחים הכבושים. שליטת אדוני הארץ בפוליטיקה נותנת אולי פה ושם פירורים לנתינים, אבל הפלסטינים, לא אלה בירושלים ולא אלה בגדה, אין להם אזרחות ומשום כך נשללת מהם האפשרות להשפיע.

השליטה היהודית בכלכלה כמעט מלאה. קרקעות הערבים הופקעו, והיום 97 אחוז מאדמות הערבים הם אדמות מדינה והקרן הקיימת. לערבים אין נגישות אליהן. אנחנו הילידים כאן, ולא המהגרים. המהגרים הם היהודים שהגיעו לכאן והשתלטו לא רק על הקרקעות, אלא גם על המים והמחצבים, על הכול. עד 66 נישלה המדינה את הערבים מכל מה שהיה להם. גם בחיפה. כל הבתים והנכסים של הערבים שעוד נמצאו בחיפה, הופקעו ב-49 והערבים נושלו מחלק גדול מהנכסים שלהם, והעבירו אותם לבתי פליטים, לרכוש נטוש. לכן לא פלא שאחרי כמה שנים בחיפה אפשר להתהדר במודל אידאלי שלא קיים בערים מעורבות אחרות. זאת תוצאה של החלשת האוכלוסייה הערבית.

מרכיב נוסף במדינת האפרטהייד הוא השליטה בתנועה. כמה זמן תושב מחברון צריך לבלות כדי להגיע לרמאללה? כל המחסומים נועדו כדי לבזבז את זמנו של הפלסטיני ולהפוך אותו נתון לטוב לבו של היהודי.

כלומר פוליטיקה, כלכלה ושליטה בתנועה בגדה הופכים את המצב בישראל לאפרטהייד בפועל. גם הציבור הישראלי מסכים אתי. בסקר שנעשה, מתברר ש-69 אחוז מהציבור היהודי בישראל תומך במשטר אפרטהייד במדינה, אם יספחו את השטחים. הם לא רוצים סיפוח של השטחים, הם רוצים המשך של ההתנחלויות. 58 אחוז חושבים שגם כיום מתקיים אפרטהייד בחלק מהשטחים. נוסף לכך, רוב היהודים בארץ תומכים במוצהר ובמפורש באפליית הערבים בישראל. מדינה דו-לאומית היא הפתרון היחיד אולי שיכול להציל את ישראל. אני מאמין שאי-אפשר כבר להוציא את המתנחלים ממקומותיהם, ולכן הרעיון של שתי מדינות אבד עליו הכלח. רק מדינה דו-לאומית שבה כל אזרחיה שווים, יכולה להציל את ישראל מהגזענות ומהאפרטהייד שלה.

הסכסוך הלאומי הוא מרכזי ועומד מעל להפרדות אחרות על בסיס חברתי, מעמדי. המדינה הזאת היא מדינת יהודים. היא דמוקרטית רק ליהודים. כמדינה יהודית ציונית היא מנשלת את כל מי שאינו יהודי. היא ניצלה את המצב אחרי השואה לנשל את הערבים. הערים חיפה, צפת, טבריה ועכו נכבשו ואוכלוסייתם נעקרה לפני שצבא ערבי התערב במלחמה. 300 אלף תושבי הערים הפלסטיניות הוצאו ב-48. אנחנו לא שוכחים, והקורבנות לא שוכחים. הפערים בתחומי החינוך, המדרכות והגינון בין מזרח ירושלים למערב הולכים וגדלים. רק 6 אחוז מתקציב העיר מתייחס לערבים במזרח ירושלים, שהם 33 אחוז מהתושבים. מדיניות הנישול מטרתה להפוך את הערבים תלויים פוליטית, כלכלית ותנועתית במדינה. זוהי הדרה מובנית מלמעלה.

 

יוסי סעידוב (יו"ר מנהל קהילתי גוננים רבתי)

אני רוצה להציג דברים שעשינו בירושלים בחמש השנים האחרונות. אני ירושלמי כבר 17 שנה, אבל את הפעילות החברתית שלי התחלתי כשהפכתי לאב וגיליתי שאין גינות בשכונה. יחד עם התושבים הקמנו את פארק המסילה, פרויקט שהייתי שותף להקמת ועד התושבים שעודד את העירייה להקים את הפארק. מדובר בפסי רכבת נטושים יותר מעשרים שנה בדרום ירושלים, ואנחנו עודדנו לפתח שביל פארק ורצועת פנאי. בעירייה היו שרצו לנצל חלק מרכזי מהשטח לטובת עורק תחבורתי. פרויקט שני שהקמנו הוא "15 דקות", שמטרתו לצמצם את זמן הנסיעה בעיר. זאת דוגמה בולטת למעורבות התושב במסלול התחבורה בדרך לעבודה שלו. בשני המקרים פעלנו מתוך נקודת המבט של האדם ברחוב.

שיתוף הציבור שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית מסתכם פעם בארבע שנים. האזרח בעיר הדמוקרטית חווה סביבו פיתוחים מסיביים בתשתיות, בחינוך ובתעשייה, והזכות שלו להשפיע לא קיימת. כאזרח אין לי מנגנונים שמתייעצים אתי על זה. לא מנצלים את החכמה הקהילתית כדי להפוך את הפרויקטים לכאלה שמשרתים אותנו. כשאנו באים לנסות להשפיע על קובעי המדיניות, המתכננים, הפקידים והפוליטיקאים, אנחנו נתפסים כמתנגדים לפרויקטים או כקבוצה של ירוקים הזויים, אנשים שהפכו את הירוק לדת, צמחוניים, או כאלה שמפחדים משינויים. בצד השני יושבים מומחים שיודעים לתכנן ולבנות עיר. הם לא צריכים את התושב שישגע אותם ויציק להם. אנחנו מתחילים את השיתוף בנקודת מינוס. כל הליך שהתחלנו, שאלו אותנו קודם את מי אנחנו מייצגים והטיחו בנו שאף אחד לא בחר בנו.

הבנו שהפתרון להוביל תהליכים בעצמנו כתושבים הוא להתארגן כקהילה. למצוא תושבים השותפים לבעיה שלנו. אותה קבוצה צריכה וכדאי לה להתנגד ולהתחיל לעבוד. לא לשבת ולהניף שלטים בסגנון מגיע לי ודפקו אותי. עשינו רק הפגנה אחת בלבד שקשורה לתחבורה הציבורית במסגרת המחאה החברתית, וגייסנו גם את החרדים. מעבר לזה לא עשינו הפגנות. תמיד רצנו קדימה לפני הממסד, אתגרנו אותו, והוא עמד נבוך מול היכולות והידע שהפגנו. במצב כזה הם לא יכולים להגיד לנו לא.

עשינו גינה קהילתית בעזרת החברה להגנת הטבע תחת הכותרת "אתם לא עושים לנו פארק, אנחנו עושים פארק". הפכנו לאימפריאליסטים של ממש. אמרו לנו שניכשל, שהאוכלוסייה לא תשתף פעולה, אבל הם היו אתנו. שנתיים אחרי שהקמנו את הגינה, הגיע ראש העיר ושתל עץ בגינה שלנו, במקום שהעירייה חשבה לסלול כביש. עשינו סדנת תכנון משלנו עם החברה להגנת הטבע, יצרנו קשר עם העיתונות המקומית, לקחנו שטח ריק שנוגע בתשע שכונות שונות שהתפיסה העירונית רואה אותן מנותקות אחת מהשנייה. החלטנו לשנות את התפיסה הזאת: זה לא אזור חיץ אלא שטח לפארק משותף. יצרנו מסלול הליכה, כדי להראות שזאת לא מזבלה אחורית אלא הגינה של הילדים שלנו. אספנו סיפורים ומיתוסים מהשכונה, והפכנו אותם לתחנות קטנות בשטח. עשינו אירוע השקה גדול שהגיעו אליו מהנדס העיר והסגנים, שראו שמאחורי שניים-שלושה פסיכים שדופקים להם על הדלתות, עומדות משפחות גדולות שצמאות לשטחים ירוקים.

התהליך של שיתוף הציבור הוא הדדי. זה לא להגיע אל העירייה, להגיד מה שרוצים וללכת הביתה. זה תהליך שבו מתקרבים התושבים והפקידות העירונית זה לקראת זה. אם התהליך יישאר רק ברמת יידוע, הוא ילך אחורה. פרויקט פארק המסילה שיפר את החיים עם בית צפפה, שנאבקים על תשתיות בסיסיות וחינוך. התהליך הביא לחיבורים אתם. אנחנו מוחים יחד אתם על עוולות תג מחיר שהיו אצלם. התושבים הם קורבן של התהליך הזה. אנחנו מתלכדים ויוצרים את הכוח מלמטה למעלה.

 

יונתן רוקם (אוניברסיטת בן גוריון, המרכז הצרפתי למחקר בירושלים)

אני רוצה לדבר פחות על ירושלים ויותר על ערים אחרות מתוך מטרה להרחיב את הדיון ולהבין שהתהליכים קורים לא רק במקרים קיצוניים של ערים מחולקות ומעורבות אלא גם בערים שאינן מחולקות. אני רוצה להציג פרויקט שניהלתי בלונדון, משום שיש לו חשיבות בעיקר בערים מעורבות בשיתוף התושבים בקבלת החלטות.

בשני העשורים האחרונים גוברת ההתעניינות בערים מעורבות. בלפסט, ניקוסיה, סרייבו הן ערים שהסכסוך הלאומי הוא חלק מרכזי בהתנהלות העיר ותושביה כפי שאנחנו מכירים בהקשר לירושלים. אבל גם חלק גדול מהערים הלא מעורבות בארץ נמצאות בתהליך של חלוקה או היפרדות. ירושלים כפי שהיא נראית היום קיצונית בכך.

ברלין גם היא עיר מחולקת. 15 אחוז נולדו מחוץ לאירופה והגיעו מתורכיה וממדינות המזרח התיכון. הדבר הזה משפיע על הגוון העירוני. יש תכנית לשיקום חברתי בשכונות מצוקה שמכניסה אנשים מבוססים אל תוך השכונות, אבל המהגרים כמו כלואים שם. הכניסה של העשירים לא פותרת את המשך בידול המהגרים.

בשטוקהולם יש אוכלוסייה של 2.1 מיליון איש. 30 אחוז מהם נולדו מחוץ לאירופה, בעיקר פליטים מבוסניה וממלחמות אחרות. הייתה תכנית גדולה בשנות השבעים ליצירת שכונות מחוץ לעיר הנקשרות אל העיר באמצעות תחבורה ציבורית, אבל הן מנותקות מבחינת תעסוקה וחינוך, והשכונות האלה הן מקור להרבה בעיות סוציו-אקונומיות. המהגרים לא משתלבים בבתי הספר. שטוקהולם היא אחת הערים המחולקות ביותר באירופה, עיר שהולכת ומתחלקת בין המרכז העשיר המבוסס בדומה לפריז. המרכז הופך לעשיר ומשגשש, והפריפריה מבודלת לאומית וכלכלית. מעל ל-90 אחוז בשכונות המהגרים הם אנשים מאזורי המזרח התיכון ומחוץ לאירופה, מה שיוצר כיסים של עוני.

ניתוח דרגות שונות של חלוקה מרחבית בערים יכול לאפשר הבנה טובה יותר גם לערים פחות מחולקות. ממקומות קיצוניים אפשר ללמוד על מקומות פחות קיצוניים. גם ערים שלא נראות מחולקות, כמו שטוקהולם וברלין, למעשה נמצאות בתהליך כזה.

מה אפשר ללמוד מהערים המשגשגות באירופה על הערים העניות יותר? במקומות הרגילים התהליכים לא פחות קשים ממקומות קיצוניים ברוב המקרים. שיתוף הציבור מומלץ בכל מקום. היעדר שיתוף מניב תוצאה שלא מאפשרת לציבור רווח ממנו. לציבור יש חשיבות, וחלק ממדינות המערב והאיחוד האירופי נכנסו לחקיקה בנושא. זאת אפשרות לקדם ערכים דמוקרטיים ולהעניק העצמה קהילתית, חינוך, ליעל את התהליך ולהתאים אותו למקום.

הפרויקט בלונדון בשנים 2005-7 בחר אוכלוסיות מהמגזר השלישי בערים לונדון, אמסטרדם ובריסל. באמסטרדם התושבים מתייעצים ביניהם בנוגע לתכנית לשיקום השכונה. הם מצביעים איפה הם רוצים שיבנו משהו בכל פרט בשכונה. יש הרבה מה ללמוד מההולנדים בנושא. בבריסל נוצרה בעיה לאחר שהאיחוד האירופי החליט למקם את המשרדים שלו במרכז שכונת מגורים, והתושבים המקומיים הרגישו שהם מודרים ושלא שיתפו אותם. זה גרם למתחים והם יצאו במחאות נגד האיחוד האירופי. למדינה אין אפשרות לעצור את זה כי האיחוד הוא ארגון מעל המדינה, וזאת דוגמה שמראה שלפעמים המדינה היא לא הבעיה אלא משהו שנמצא מעליה. הם לא הצליחו לעצור את זה, אבל לפחות יצרו מודעות באיחוד.

ההמלצות המרכזיות מהפרויקט הן אלה:

1. מחויבות לספק משאבים בלתי תלויים לשיתוף הציבור בכל תחומי הפיתוח והתכנון.
2. שימוש מוגבר בתקשורת.
3. שמירה על זכויות בסיסיות שוות לכולם.
4. הגדרה מראש מה ניתן ומה לא להשיג כתוצאה מתהליך השיתוף. בישראל למשל, לא מגדירים מראש מה אמור לקרות ולכן נוצרת אכזבה בהתאם.
5. על כולם להתחשב בדעות שלוקחות תמהיל גדול כמה שרק אפשר.

בישראל יש לארגוני המגזר השלישי השפעה מסוימת על התכנון הערים, אבל החקיקה אינה מאפשרת זאת ומתנגדת לתמהיל שבו משתתפים כולם. יש ערים שבהן לא פונים לאוכלוסייה קשת-יום כי לא מבינים את השפה שלהם, לא יודעים איך לפנות אליהם. בעולם ובאירופה העניין הזה הוכנס לחקיקה. יש לעגן בחוק את זכות הציבור לקחת חלק בהחלטות, שכן ההצלחה תלויה בשיתוף. בשטוקהולם, עם כל הנאורות השוודית, נוצר מרכז לבן שמנותק משאר אוכלוסיית המהגרים. הם יכולים ללמוד משהו מירושלים. צריך לקחת בחשבון אוכלוסיות שלא רוצות התערבבות,. למשל החרדים בירושלים. התחבורה הציבורית היא נושא מרכזי. למשל בירושלים יש רכבת קלה שמשרתת רק את מערב העיר. גם בשטוקהולם קיימת רכבת מהירה לשכונות העשירות מול תחבורה נפרדת למהגרים.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.