רשומה נבחרת

ברוכות וברוכים הבאים أهلاً وسهلاً بكم Welcome

באתר זה תוכלו למצוא את כל הפרטים אודות הכנס "לחיות בעיר מעורבת" –  העוסק בחקר הערים המעורבות ומטרתו לבחון דרכים חדשות לשיפור חייהם של האוכלוסיות השונות בהן.

כמו כן יבחנו אפשרויות העשייה, היצירה והחידוש הגלומות בערים מעורבות בעלות מגוון אוכלוסיות בארץ ובעולם.

בכנס יועלו סוגיות מתחומי החינוך, האדריכלות, חקר דתות ואמונות, מגדר, פתרון סכסוכים ועוד. הדוברים  והמרצים ישתפו את הקהל במחקריהם המרתקים אודות ערים מעורבות ועל הפוטנציאל הגלום בהן לשינוי חברתי ופוליטי, מדיני וגלובלי.

האתר יתעדכן בהרצאות, ויכלול תקצירים בעברית ובאנגלית וכן מאמרים בנושא.

 הכנס פתוח לקהל הרחב אולם נדרשת הרשמה מראש

***

The Jerusalem Foundation thanks its donors:
The Hamburg Foundation for the Promotion of Science and Culture
of Prof. Dr. Jan Philipp Reemtsma, Germany
The Anne Frank Fonds, Switzerland

Conference Video! סרט של הכנס

Exactly two months have passed since the conference, and we are excited to share a brief video of some of the conference highlights.

עברו בדיוק חודשיים מאז הכנס, ואנחנו שמחים להציג בפניכם סרט קצר המסכם את הכנס.

תהינו!

Keynote remarks – Assoc. Prof. Mark Purcell

Powerpoint delivered by Mark Purcell

Slide 1

Hello everyone.  Thanks so much to the organizers for the invitation to come and speak with you today.

My name is Mark Purcell, and I am an urbanist and political theorist from the University of Washington, in Seattle.  I study democracy and political mobilization in the city, and I have a particular interest in struggles for a right to the city.

Please forgive my speaking in English.  Unfortunately Hebrew is not one of the languages I have studied.  On the plus side, my English is extremely strong.

I think the best thing for me to do tonight is to report on some of the lessons I have learned in studying the right to the city, and then hopefully we can, together, explore how useful that idea is for living and flourishing in mixed cities that are charged with ethno-national, gender, linguistic, and religious difference.  I will concentrate particular attention on the work of Henri Lefebvre, the French political thinker and activist who is one of the main progenitors of the idea.

Slide 2

Before I do that, though, let me open with two stories.

In May of 2011 people from all over Spain came to Madrid, to the Puerta del Sol, to express their indignation at the austerity measures their government was foisting upon them.  Echoing similar events in Argentina in 2001,  the Spanish chanted “que se vayan todos,” get rid of them all.  They were referring not to a specific ministry or party, they were rejecting the entire Spanish government because, they felt, it had become nothing but a handmaiden to global financial interests that wanted the Spanish people to pay for a crisis that the banks had created.  “No nos representan,” they shouted, they do not represent us.  They decided to turn away from the government and turned toward each other, developing a system of popular assemblies and committees to work out among themselves what future they wanted to build together.

The Greeks, faced with even harsher austerity measures, came together in Syntagma Square in Athens and responded in a very similar way, by turning toward themselves.  The first declaration issued by the People’s Assembly of Syntagma Square read, in part:

“For a long time decisions have been made for us, without consulting us.  We…have come to Syntagma Square… because we know that the solutions to our problems can only be provided by us.  We call all residents of Athens…and all of society to fill the public squares and to take their lives into their own hands.  In these public squares we will shape our claims and our demands together.”

Slide 3

I want to suggest that there are two main approaches to the idea: a liberal-democratic approach and Lefebvre’s approach. I will discuss both, but I want to argue for Lefebvre’s as the best way to understand the right to the city, the one that best captures the popular desire on display in Spain and Greece.

In a minute I will emphasize the differences in the two approaches, but first let me identify a very solid common theme that runs throughout almost all work on the right to the city.   Almost everyone emphasizes the figure of the user or the inhabitant of urban space.  Moreover, there is a common effort to distinguish between use and ownership.  Currently, in almost every city in the world, the property rights of owners outweigh the use rights of inhabitants.  The exchange value of property determines how it is used much more so than its use value.  And so the right to the city in almost all its forms is understood to mean a struggle to augment the rights of urban inhabitants vis a vis the property rights of owners.

Slide 4

Let me start by saying more about the liberal-democratic approach.  This is the mainstream set of ideas and practices in contemporary efforts for a the right to the city.  Liberal democracy, which derives from John Locke’s writing on the state, is a form of the  nation-state that grants people a relatively weak measure of democratic control through elections, parties, laws, and stable state institutions.  It also values individual liberty and strives to protect it by establishing a strong distinction between the public and private spheres,  and by granting individuals numerous rights designed to prevent limitations to their liberty either by fellow citizens or by the state.

So in this political imagination, rights are enduring legal protections that are granted to individual citizens by the liberal-democratic state.  This tradition understands the right to the city, then, to be proposing additions to the list of existing liberal-democratic rights.  This approach trains its political attention squarely on the State, since that is the institution that will guarantee any future right to the city.  This approach tends to think of political action in terms of legal strategies. And it conceives of rights as ends: when a legal right is secured, the struggle has come to a close.

Such legal strategies exist at the local scale (Montreal Charter of Rights and Responsibilities, Mexico City Charter for the Right to the City), the national scale (City Statute in Brazil, Right to the City Alliance in the US), or the supranational scale (European Charter for Human Rights in the City, World Charter for the Right to the City).

In Brazil, for example, the project has been to augment the rights inhabitants have to use urban space to the point where they counterbalance the property rights of owners.  The state must then take both rights claims into account when making development decisions.

I think a liberal-democratic idea of the right to the city is important.  It can be an effective tool for addressing very real inequalities in the city.  Moreover, I think its focus on inhabitants and use value points us in the direction of a radical idea. But I want to argue that that idea can’t reach its full potential, especially as Lefebvre understood it, until we go beyond a liberal-democratic world-view in which the state must guarantee a right to the city.

Slide 5

I think it is instructive to remember that the liberal-democratic state is what the young Marx called the bourgeois state, and offered a withering critique of it.  Lefebvre very much ascribes to and builds upon Marx's critique.  His idea of the right to the city wants to go beyond a liberal-democratic conception.  Whatever the tactical merits of the liberal-democratic approach, it is not at all what Lefebvre understood the right to the city to mean.  And that means that most of the thinking and practice around the right to the city today is very different from what Lefebvre was hoping for.

Henri Lefebvre was a French intellectual and activist whose work spans the second half of the 20th century. He was a Marxist and active in the French Communist Party at a time when Stalinism was dominant, both in the French Communist Party and in the Soviet Union.  He also lived under a highly centralized and interventionist French state that actively managed the capitalist economy.  As a result of those engagements, Lefebvre actively sought a way to think Marxism and communism without the state.  His project was to imagine a radical democratic future beyond capitalism and beyond the state.  That project made him a central intellectual figure in the 1968 uprisings in Paris, which were carried out by workers and students seeking a democracy beyond the state and capitalism.

I think we must understand Lefebvre’s right to the city in the context of that wider radical-democratic vision.   Most people, when they engage with Lefebvre directly, turn to this book, which includes his book titled The Right to the City.  But I think if we want to know the full power of Lefebvre's idea, we need to dig more deeply into his whole corpus of work.

Slide 6

So let me try to put his right to the city in context.  I will start at the end.  Very near the end of his life, in 1990, Lefebvre proposed something he called “a new contract of citizenship” between citizens and the state.  He presents this contract as the core of his political vision for the future.  On its surface, it looks to be very much in line with a liberal-democratic imagination, just a tweaking of the existing agreement between the state and its citizens.  He even lays out a number of new rights to be included in the new contract.  Among other rights, he offers these four I’ve listed here.  But the agenda of liberal-democratic rights guaranteed by the state is not at all his agenda.  His new contract of citizenship is something much more politically revolutionary than anything that can be contained by the liberal-democratic state.  He doesn’t want to tweak the contract; he wants to dissolve it.  To see why, let me begin by examining this third right, the right to autogestion.

Slide 7

The right to autogestion helps us understand how Lefebvre conceives of rights and the new contract.  Autogestion is a French term usually translated as “self-management,” and it traditionally applies to workers who take control of a factory and run it themselves, without professional managers.  Autogestion is mentioned in Lefebvre’s book on the new contract of citizenship,  but really in order to fully grasp what he means by autogestion, we need to turn to his writings in the collected volume State, Space, World.  For Lefebvre, the rights in the new contract are notan addendum to existing liberal-democratic rights.  They are not ends that are achieved when they are guaranteed by the state and codified in law.   Rather rights are what he calls a point of departure for a renewal of political life.  Claiming the rights in the contract is a way for people to rouse themselves, to touch off a political awakening, a rising up and shaking off of a torpor.  Through this awakening, people decide to become active again, that they take direct control over the conditions of their own existence.  For Lefebvre, when people claim rights they are launching a struggle to reappropriate their own power, power that has been expropriated by the state and by capitalist institutions. This awakening, this active taking up the project of self-management or autogestion, is for Lefebvre nothing less than the project of radical democracy, not just in the factory, but in society as a whole.

Lefebvre’s radical democracy is very different from the liberal democracy we have been talking about.  He understands it to be quite close to a Marxist-Leninist project:  it involves a dictatorship of the proletariat, one that is not imposed by a vanguard party that has seized the state, as in orthodox Marxism, but one that emerges spontaneously from below, through the political struggle of workers themselves.  The result of that emergence is a deepening of democracy, because the overwhelming majority of people in society are taking control of the decisions that shape that society.  As people realize their own power, as they demonstrate to themselves that they are capable of managing their own affairs because they are actually doing it,  it becomes apparent to all that the state apparatus is a manager that is no longer necessary, and it withers away.  In a very similar way, capitalist social relations also wither away as people demonstrate that they are capable of managing economic production for themselves.  This twin hope, for the withering away of the state and of capitalism, is entirely non-negotiable in Lefebvre’s project of radical democracy.  Of course that hope stands in stark contrast to a liberal-democratic understanding of rights guaranteed by the state.

Slide 8

OK, so how does this political awakening bear upon the right to the city, which is one of the rights Lefebvre says is part of the new contract?   To understand the importance of the city in Lefebvre's thought, we need to turn to his book, The Urban Revolution.  In that book, he makes a distinction between what he calls the industrial city, on the one hand, and urban society, on the other.  ‘Industrial city’ for him doesn’t mean the classic city of industrial factory production (Manchester or Chicago).   Rather it signifies the capitalist city that we inhabit today, that he inhabited in 1970, in which private property and exchange value are the dominant ways to organize space. In the industrial city the dominant socio-spatial processes separate and segregate people from one another, and those separated parts are homogenized so that they are exchangeable in capitalist markets and interchangeable for state managers. The industrial city actively works to disconnect urban inhabitants from each other.  They are warehoused, almost stored, in urban spaces Lefebvre calls habitat.  This separation makes them politically passive, and they function only as workers and consumers rather than as active participants in urban life. The industrial city is a city that produces standardized commodities, and its purpose is above all to be an engine of capitalist economic growth.  The industrial city is an oligarchy, managed by an elite few of state experts and corporate managers.   Wemight like to call this the neoliberal city.  In his famous book from the 1960s, Guy Debord called it The Society of the Spectacle.

 Slide 9

These are just some images to evoke some of these ideas about the industrial city:

The classic suburban landscape of habitat: warehousing people and creating separation, segregation, isolation.

Or the shopping mall: consumption spaces for consumers rather than political gathering places for active citizens.

Slide 10

Lefebvre contrasts the industrial city starkly with what he calls urban society.   In urban society, inhabitants are able to appropriate urban space, and they use it to meet their needs. Urban society draws inhabitants together, it centralizes them, into spaces where they encounter each other and engage each other in collective and meaningful negotiations about the kind of city they desire.  These encounters build a shared sense of common purpose, but they also serve to make inhabitants aware of the substantive differences among them, differences they must manage and mobilize as they decide their urban future together.  In urban society, inhabitants are active socially and politically.  Through a process he calls l’inhabiter (as opposed to habitat), they participate fully in urban society.  This participation nourishes inhabitants’ creative potential and encourages them to produce unique works of their own rather than standardized commodities.  In urban society the purpose of the city is the development of each person’s potential rather than economic accumulation. (This distinction very much echoes Aristotle’s politics, as well as Marx and Engels’ idea of communism, which is an association in which the free development of each is the condition for the free development of all).  Urban society is, in short, a world in which urban inhabitants manage the space of the city for themselves without the state and without capital. It is radical democracy.  It is urban autogestion.

The right to the city then, following Lefebvre’s conceptions of rights, is not an end.  It is rather a collective declaration by urban inhabitants that they intend to begin a struggle for urban autogestion, for a city in which urban space is produced by inhabitants for inhabitants.  In the course of that struggle, they will freely develop their potential as inhabitants, as citizens, and as human beings.

Slide 11

Again just some images to evoke what he is getting at:

Classic autogestion: workers at FASINPAT in Argentina on the shop floor making decisions about production.

Landless activists in Brazil occupying land they use to grow food, land that is owned by landowners who under-use it or use it for ranching.

People in the summer of 2011 in Greece experimenting with autogestion as they rise up against the austerity state.

People in 2011 in Spain doing the same thing.

Or, just a bit later, people in Israel doing something quite similar.

Guerrilla gardeners planting and growing food on an abandoned lot in Baltimore.

A favela in Brazil: even in 1970 Lefebvre saw very clearly the importance of these settlements off the grid, these entire urban worlds that are to a significant degree produced and managed by the inhabitants themselves.

Slide 12

Given the themes of the conference, I thought I would say just a bit more about Lefebvre’s understanding of difference.

The right to the city posits a very clear commonality among users or inhabitants of the city.  For Lefebvre, they share a common interest as users of urban space, and they also share a negative identification, which is that they are all not-capitalist-consumers and not-state-subjects.

But Lefebvre didn’t think users were homogeneous.  Recall that he insists on a right to difference.  For him that right is important because the industrial city separates inhabitants from each other and then standardizes them so that they are interchangeable as consumers and as state subjects.  One subdivision resident or one mall shopper or one citizens’ vote is the same as the next.  For Lefebvre the right to difference is a claim to resist this homogenization, to create spaces of encounter where inhabitants can explore non-capitalist and non-state ways of being together.  The result, Lefebvre thinks, will be the proliferation of differences, different ways of life beyond capitalism and beyond the state.  Autogestion in urban society produces difference, and it prompts inhabitants to engage with that difference, to begin to sort out its contours, to understand it, to feel its weight, to face the challenges it presents, but also draw strength from it as well.

But Lefebvre is quite vague on just what that difference would entail.  He specifies that it would mean differing from capitalist-consumer and state-subject.  But what would he make of a difference such as that between hasidim and secular Israelis on Bar-Ilan Street, or Arabs and Jews in Jerusalem, or conservative Christians and gay-rights activists in the United States?  For Lefebvre difference is conceived in contradistinction to capital-and-the-state.  And so I want to suggest that the question of mixed cities has the potential to significantly expand, challenge, and perhaps even radically challenge his idea of difference.

Slide 13

But beyond the question of difference, you may be wanting to raise a more deep-seated objection, you may want to object that this vision of an urban society managed directly by users, without capital and the state, is fantastical, it is too radical, it is a pipe dream.  So let me end by arguing why I think it is, on the contrary, entirely practical.

Recall that for Lefebvre the new contract of citizenship, and the right to the city that is a part of it, is only a point of departure for a process of political awakening.  Claiming a right to the city is a way to open a path toward a new horizon, toward a possible world, toward what he calls the “virtual object” of urban society.  This is important.  Urban society is a virtual object.  Unlike the industrial city, urban society is not fully actualized.  But at the same time, even though it is virtual, Lefebvre says practices of urban society already exist now, it is just that they are fledgling.  He argues we can see glimpses of urban society in the spaces of the industrial city.  It emerges, here and there, if only for a moment.  The key is to pay attention to it, to learn to recognize it, and to help it flourish.

But the problem is that urban society is not easy to see. The light of the industrial city is blinding.  It makes it difficult to perceive the fledgling urban society that is emerging. So what we must do, what Lefebvre does, is to imagine a full-blown urban society in thought, and we must do this by amplifying and intensifying the fledgling urban society that already exists.  Urban society as he imagines it is an idea carefully extrapolated from actual practices that are already happening inside the industrial city.   Once we imagine this full-blown urban society in thought, we can use that idea, that virtual object, as a lens to help us better see those glimpses of actual urban society in the industrial city.  And so the idea of urban society can help us see, for example, meaningful connections among inhabitants in the midst of pervasive separation and segregation; active citizens producing space amidst passive consumers; the everyday acts of users amidst the economic interests of owners.  It can help us see democracy amidst oligarchy, urban autogestion amidst the neoliberal city.

Lefebvre is adamant that urban society is not an unrealistic utopia.  It is not a far-off goal at the end of history.  It is rather a deeply practical revolutionary project: extrapolate urban society in thought, learn it, understand it, and then seek out its fledgling practices in the city we inhabit today.  Once we discover those practices, we can protect them, nurture them, and help them grow on their own terms.  It is a practical, concrete project of radical democracy, a project we can engage in today and carry forward into the future.

Slide 14

It is, I think, essentially the project that Italo Calvino lays out in Invisible Cities: we have to “seek and learn to recognize who and what, in the midst of the inferno of the industrial city, are not inferno, are urban society, and help them endure, and give them space.”

Thanks very much.

The spectacular (Tahrir, Sol, Syntagma, Occupy, Huelga general)

The everyday (Fabricas recuperados, Time banks, Asambleas Vecinales, CORE, Bus Riders Union, life in an informal settlement)

============================================================

Mark Purcell is the author of this material. It has been shared under the creative commons license. It may not be used commercially or be altered, transformed, or built upon.

מושב נעילה

נדים שיבאן (הקרן לירושלים): זהו שלב הסיכום של הכנס. ביומיים אלו ניסו כאן להרחיק עדות לשטוקהולם ולמקומות נוספים. אבל ירושלים ריחפה מעל הכול. הכוונה שלנו הייתה לבוא וללמוד מהמקרו ומהמיקרו של החיים בעולם על מנת לעשות טוב לעיר ולכלל האוכלוסייה. הצגת האנשים:

נעמי צור, סגנית ראש העיר – מקימת הקואליציה לירושלים בת-קיימא.

ד"ר מירון בנבנישתי –  בעבר גם סגן ראש העיר. יקיר ירושלים מהשנה. הוציא לאחרונה ספר בהוצאת כתר.

ד"ר מאיה חושן – מכון ירושלים,גיאוגרפית, עוסקת בהתבוננות ובניתוח נתונים על ירושלים. ועורכת שנתון על ירושלים.

יאיר שלג – חוקר ממכון הישראלי לדמוקרטיה.

עופר ברקוביץ' – הצעיר שבחבורה, חבר מועצת העיר, פעיל חברתית.

לעסוק בירושלים זו מלאכה לא פשוטה. ירושלים חוותה מכות לא-קטנות בשני העשורים האחרונים. רבים עזבו. המצב הפוליטי מורכב, מסובך, לא פתור. נחפש דרכים לחיים שוויוניים לקבוצות השונות.

עופר ברקוביץ' (תנועת התעוררות בירושלים): גדלתי בירושלים, ואני מקווה להמשיך לחיות בה את חיי. ניסיתי להבין מנקודת ראותי בעשייה העירונית כחבר מועצה את מה שנאמר בכנס ביומיים האחרונים. כמי שגדל בירושלים והחליט לפעול למען העיר, אני יכול לומר שהחברה בהתעוררות בירושלים, ואילו אלו שעזבו הפסידו הרבה. ירושלים היא מקום מיוחד שמטעין את אנשיה במטען  איכותי וייחודי. זה מקור כוחם ולא חולשתם.

מתוך מה שעלה בהרצאות הכנס, העימות הישראלי-פלסטיני משמעותי, ומקשה על ניהול עיר מאוחדת עד הסוף. האסטרטגיה שניסתה למנוע התרחבות של אוכלוסיות מסוימות ניכרת בתשתיות ובמה שנוצר בין המקומות. יש טענות קשות כלפי עיריית ירושלים, אבל כיום יש מגמת שינוי. ראש העיר פועל יותר מקודמיו במזרח העיר, ומאפשר גידול במזרח העיר, ויש תכניות רבות ושונות, חלק ניכר מהן עבור אוכלוסיה הערבית. זה עדיין לא מורגש, אבל מהבחינה האזרחית יש שינוי. אני, כאזרח שהפך להיות פעיל פוליטי, עשיתי את המעבר הזה כי הבחנתי שיש פחות מדי שיתוף של הציבור בנעשה בעיר, והציבור יכול להשפיע יותר על היכולת לחיות יחד.

 מהתרשמות כללית, לקיחת האחריות של הציבור היא עניין הדדי לחלוטין. אני מבין כמה קשה לציבור הפלסטיני להיות תחת שלטון יהודי, אבל אילו הייתה קמה מנהיגות פלסטינית צעירה ניתן היה לשנות דברים רבים יותר. פרויקט מע"ר מזרח יכול להיות פרויקט דגל טוב, ומרכזי ערים כאלו מפתחים את הכלכלה. תכנון קדימה הוא דבר חשוב. ישראל קמחי דיבר על הצורך בשכונות שונות לאוכלוסיות שונות. אני מוקיר את השוני בין אוכלוסיות שונות. צריך לכבד את הרצון של אנשים לחיות ליד דומיהם, ואין צורך לחבל בזה. צריך גם לתת פתרון דיור לחרדים, כי אם זה לא ייעשה, הם ייכנסו לשכונות חילוניות, ויהיו התנגשויות. צריך לתת מענה לכל שכונה ולכל אוכלוסייה בשכונה שלה, ולדאוג גם לציבור חילוני, שיהיה לו נוח לחיות ולא ירגיש שהוא נדחק.

יש בעיה עם השתתפות הערבים בבחירות לעירייה, הם בוחרים שלא לעשות את זה. זאת בעיה קשה לפעול למענם כשאין להם נציג במועצת העיר. קשה להחליט החלטות עבור ציבור שלא לוקח חלק במועצת העיר. דבר זה נכון לכל הרמות הדמוקרטיות. יש מקום לשינוי במועצת העיר, משום שהייצוג הערבי לא נשמע כלל. אבל גם אם אין השתתפות של הערבים בעירייה, עלינו לדאוג לייצג אותם.

נדים שיבאן: א"ב יהושע שדיבר כאן בכנס התייאש מרעיון שתי מדינות לשני עמים כולל ירושלים. העומד לפתחנו הוא מדינה דו-לאומית, שבה התושבים צריכים לקחת אחריות. בהיעדר פתרון מדיני באופק נבחר לעתיד בעיר שבו ירושלים חייבת להמשיך להתקיים, ולספק צרכים קיומיים יומיומיים. הפתרון צריך אולי לבוא מלמטה: האזרחים לוקחים אחריות תוך כדי דיאלוג, וניסיונות לענות על אינטרסים משותפים.

ד"ר מירון בנבנישתי (יקיר ירושלים לשנת 2012, בעבר סגן ראש העיר): לפי התקצירים שקראתי של ההרצאות בכנס, הכול ישים לירושלים והכול לא ישים. הבעיה היא בהגדרת ירושלים כעיר מעורבת. אני כופר בזה שזאת עיר, וכופר בזה שהיא מעורבת. זאת לא עיר, אלא ערים: אוסף מקרי של איים מנוכרים. גבולות ירושלים נקבעו על ידי פוליטיקאים. לפני כעשר שנים, כשהיה נוח, חתכו מהשטח האורבני ובנו גדר. הוציאו החוצה 70 אלף איש. כמעט כל מי שכאן הוא מעמד עליון. איך מחפשים דו-קיום ראשוני? לפי התקצירים שקראתי, יש סקנדל גדול: למה אין כתובות ערביות בכל מקום בעיר וכתובות עבריות בכל מקום בה. אבל ירושלים היא כבר מזמן לא עיר, אלא קונספציה פוליטית שמטרתה ניצחון קבוצה אתנית אחת על הקבוצה האחרת.  עיר צריכה הגדרה של ציבור. אבל מהי הגדרת ציבור? ציבור יהודי. יודעים שככה זה מוגדר, כי כאשר מפקיעים קרקעות למען הציבור, זה בדרך כלל לצורכי ציבור יהודי.

אנשים מתייחסים אל ירושלים כאילו היא עוד עיר. איך יודעים זאת? לפי הצגת ירושלים באמצעות נתונים סטטיסטיים, למשל העיר הכי ענייה בארץ, וכן הלאה. לא צריך לבוא בטענות לערבים שהוא לא מצביעים לעירייה. אם ירוצו פלסטינים לעירייה אני חושש שיבטלו את זכות הבחירה, כי הסטטוס קוו הזה הוא מה שנוח לנו. זכותם של הערבים לא להשתתף בבחירות לעירייה. ניתן לעשות הרבה במיקרו: תחבורה, בנקים, מערכת החינוך. האם זה טוב או רע? לכאורה זה טוב, כי זה שיפור המצב. אבל אולי זה רע, כי בכך אנחנו מבססים את הסטטוס-קוו. בארץ לא יכולות להיות שתי ריבונויות. אצלנו דווקא אנשי השלום רוצים הפרדה, הם אלה שרוצים גדר. ההפרדה כאן היא סיסמה ליברלית דווקא של השמאל.

יאיר שלג, המקור הישראלי לדמוקרטיה, מקור ראשון: הדבר הבולט ביותר שעלה חזק מאוד בכנס הוא סיפור העיר המעורבת או בעיית העיר המעורבת. בעיות הן לא רק בהקשרים הגדולים אלא גם ברמות היומיומיות: שילוט, שפה. חלק מהתושבים מרגישים מנוכרים כי אין שלטים בשפה שלהם. למרות זאת חשוב לשמור על ההיררכיה של הבעיות. צריך לראות מה המכנה המשותף לכל הבעיות שהוזכרו, ובו צריך להתמקד: תופעת הניכור, תופעות פוליטיות וכן הלאה. השילוט יוצר ניכור שעלול לגרום לאיבה.

דבר נוסף שהתחדד אצלי בעקבות הרצאות הכנס וקריאת התקצירים הוא חשיבות הפעילות הפוליטית מלמטה, מהשטח. המערכת הפוליטית מתעסקת בדברים הגדולים ופחות בדברים הקטנים. חשוב מאוד הוא העניין של פעילות מהשטח. גם הנושא הפוליטי עצמו צריך להיות בהקשר של אנשים ממשיים. האם הפתרונות שאי פעם בעבר גיבשנו, עדיין רלוונטיים לשטח? לא רק בהקשר האינדיווידואלי. מא.ב. יהושע יש לזכור את האיזון ואת הערכים והצרכים שכל קהילה זקוקה לה.

כשיורדים לפרטים הקטנים ניתן להסתדר, כמו בדוגמת התפוז. מדינה עם זהות יהודית (התפוז השלם) לא תתקבל על ידי רוב הערבים, אבל רובם מסכימים למדינה עם זהות יהודית, בתנאי שתהיה שמירה על זכויות כל אזרחיה (התבוננות בחלקי התפוז מאפשרת הסכמה). אם מדובר בניכור, הפתרון הוא מפגשים. אנחנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, ואי לכך יש עימות חריף בין יהודים לערבים.

אם כן, אני יכול להציג שתי המלצות מעשיות: הראשונה היא מפגשים, שיכולים לפתור את בעיות הניכור. ירושלים הוזכרה במהלך הכנס כפסיפס מרתק, אך בדרך כלל היא מוזכרת כמקור של עימות. החוכמה מכאן היא להפוך את העימות לדיאלוג מפרה. ניתן לעשות בירושלים שני סוגי אירועים שיכולים להיות סמל של דיאלוג מפרה. אחד פנימי (פסטיבל שנתי דתי ובינלאומי, שיציג תרבויות ודתות שונות) ואחד בינלאומי (כנס ירושלים לדיאלוג בינלאומי ובין דתי). כך נוכל להפוך ברמה הבינלאומית לסמל של דיאלוג מפרה.

נעמי צור (סגנית ראש העיר ירושלים): חימם את הלב לראות את הסרט של הקדרון, שהייתי שותפה להפקה שלו. לירושלים יש לא רק עשרה קבין של יופי, אלא עומס של קבין של כל קונפליקט ושל כל דבר. המורכבות היא היופי והמיוחדות שלנו, ובואו נהפוך את זה לנכס. העולם נמצא בתקופה של השתנות גם ביחס שבין העיר למדינה. דבר זה יוכל לעזור לירושלים בעתיד. ניסינו לחולל שינויים על ידי שינוי במדיניות. הצלחנו לשתף גם את ערביי מזרח ירושלים, אף על פי שאינם יושבים סביב שולחן הדיונים.

אחד התנאים שהעלינו בדיון על דיור בר-השגה היה כושר השתכרות של שני בני הסוג. ועדת טרכטנברג לא כללה עניין זה. בסופו של דבר לא נכללו תנאי כושר ההשתכרות, והסיבה היא שיש אוכלוסייה דתית שלא נותנת להשיג שוויון. אבל אנחנו לא מתייאשים. עולמנו לא מושלם. יש מוסדות שלא מיוצגים, ונמנעת הזכות של חלק מהאנשים לשמור על האינטרסים שלהם.

.

בירושלים יש שלוש אוכלוסיות, ומה שמיוחד הוא שיש מרחב ציבורי שמשותף לכולם. זה עובד באופן מפתיע. ברכבת הקלה אני רואה את כל סוגי האנשים, במרכז העיר, בגן החיות, בבית החולים רואים סטודנטים לרפואה, רופאים ומטופלים. מה שחשוב הוא גם היכולת של כל אוכלוסייה לחיות טוב בשכונתה.

במשך 15 שנה היה רוב חרדי במועצת העיר בירושלים. בפעם הראשונה יש 12 חברי מועצה חרדים, אבל אין שום נציג ערבי. זה חבל, כי צריך ייצוג של כל קבוצה, ואם קבוצה לא מיוצגת, עלולה ליפול החלטה לא נכונה לגביה. אלה כללי המשחק המוניציפלי, וצריך לנצל כל כללי משחק  פעילים. גם החרדים מתלוננים שאין די תקציבים, וזו קבוצה מיוצגת, אז אז מה עם מי שכלל לא מיוצג? במקרה של הערבים יש לתקן הזנחה של שנים.

הנושא הסביבתי הבוער ביותר הוא 15 מיליון קוב שזורמים לים המלח. ביוב לא יודע גבולות. הוא מסוכן לבריאות הסביבה ופוגע בסביבה. למדתי מפרופ' רמי  פרידמן שהחוסן העתידי של ירושלים לא קשור במאזן הדמוגרפי, אלא במאזן הסוציו-אקונומי. יש להקדיש את רוב הזמן כיום בקדרון. באגן הקדרון יש 200 אלף תושבים, רובם ערבים וחלקם תושבי העיר. אפשר לקחת את גישת מרטין לותר קינג: אפשר להגיד על קדרון "יש לי חלום", ולא "יש לי סיוט". אם 15 מיליון קוב ביוב מטופלים, ויש הסכמות גם מהצד הפלסטיני וגם מהצד הישראלי, נוכל לפתור לא רק לפתור את בעיית הביוב בקדרון, אלא לתקן את עולמנו. יש חזון של חקלאות מתפתחת, מקומות חשובים לשלוש הדתות שיביאו לפיתוח תיירות לאזור. בדרך זו יש להתסכל על ירושלים כעל הזדמנות לא שגרתית: נתוני פתיחה קשים, אך יש לעשות מה שאתה יכול עם מה שיש. עברנו את ה-50 גינות ציבוריות בירושלים, גם זה מקום שבו כל הקבוצות נפגשות. כולם רוצים עיר עם יותר עולי רגל, עיר יותר ירוקה ויותר שוויונות. יש תקווה לירושלים.

נדים שיבאן: לירושלים יש צדדים אחרים. יש עדיין אי-שיוויון. ניתנים משאבים נמוכים במזרח העיר ביחס לצרכים הגדולים והיכולות הנמוכות של פלסטינים ממזרח ירושלים. יש מחסור באלף כיתות אף על פי שבג"צ פקד על המדינה לטפל בעניין.קיימת צפיפות דיור ויש אי-השתלבות בתעסוקה ראויה שהיא לא צוואורון כחול. מערכת החינוך במצב קשה. לצד כל הנתונים האלו, שהם באמת מדכאים אנחנו עדים לניסיונות בעיקר באוכלוסיה הפלסטינית, שלוקחת אחריות על עצמה, ורואים פה ושם ניסיונות מוצלחים. אבל עדיין יש צורך בהשקעה גדולה יותר במזרח העיר.

ד"ר מאיה חושן (מכון ירושלים לחקר ישראל): היו רבים שהזכירו שהם "ירושלמים לשעבר". אפשר לצמצם פערים על ידי כך שאוכלוסייה יותר מבוססת ויותר משכילה תעזוב. אבל אף על פי שזה לא תקין פוליטית להגיד שצריך לחזק חזקים בירושלים, צריך לחזק את החזקים כי הם מתמעטים. מאוד חשוב לצמצם פערים ולסייע לחלשים, בכל חולשה שהיא. וחשוב להצביע, כי מי שמצביע משפיע.

ירושלים מגוונת מאוד. אפשר לראות את זאת בספר הטלפונים שלה. זה פסיפס ירושלמי ולא נקודות. אומרים על ירושלים שהיא מעורבת והיא מורכבת. זו תערובת או תרכובת? תערובת היא חלקים שנמצאים יחד אבל לא יוצרים חומר חדש, אבל תרכובת היא יצירה של חומר חדש. ירושלים היא גם תערובת וגם תרכובת.

בירושלים יש מגוון עצום של קבוצות, קהילות, מגזרים, לאומים, דתות, אוכלוסייה כפרית וגם אוכלוסייה עירונית – הכול מהכול, וכולם בעיר אחת. ירושלים לא יכולה להתמודד בעצמה עם התקציב של צמצום הפערים. זו שאלה לאומית, וירושלים שבויה בתוך המהלך הזה. ירושלים עצמה לא משפיעה על הגדר שבתוכה. ראש העיר לא קבע את גבולות העיר וגם לא את התקציבים עבור האוכלוסיות השונות. לכן כרשות היא צריכה לעשות את המיטב, אבל לבד היא מתקשה להתמודד עם גודל היעדים שבפניה.

מה בין ירושלים לערים מעורבות אחרות בישראל? אוכלוסיית ירושלים היא 10% מאוכלוסיית המדינה. ירושלים היא העיר הגדולה ביותר – 800 אלף תושבים. אוכלוסייה יהודית 64%, 55% ממנה הם חרדים. 36% ערבים. הדתיים הולכים ומתכנסים באזורים עם זהות קהילתית מוגדרת. חלק מעדיפים שילוב עם חילונים אך בהחלט באופן כללי מעדיפים אזורים דתיים.

נוכל להשוות את ירושלים לחיפה כדוגמה לדו-קיום. ירושלים יותר גדולה מחיפה, והאוכלוסייה הערבית הרבה יותר גדולה, שלא לדבר על כל שאוכלוסיית הערבים הרבה יותר משכילה בחיפה. שם נתוני בחינות הבגרות דומים בין יהודים לערבים. המצב הכלכלי של ערביי ירושלים קשה יותר, לא רק ההשכלה אלא גם השפה העברית ברמה נמוכה יותר, ולכן קשה להם להשיג תעסוקה בישראל ולעלות ברמת החיים.

יחס כמותי של הערבים בהשוואה בין ערים: בירושלים 36% ערבים, בתל אביב 4%, בחיפה 10%. הנתונים מבוססים על סקר מרכזי של הלשכה לסטטיסטיקה. בירושלים קיימות כל הקבוצות של הדתיות (בקרב האוכלוסייה היהודית) כפי שאנשים מגדירים את עצמם, ואין דומיננטיות מספרית של קבוצה מסוימת. כלומר הקבוצות –חרדים, דתיים, מסורתיים, לא כל כך דתיים וחילוניים – הם בערך באותם מספרים.

בתל אביב ובחיפה יש רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית, שהוא בעיקר חילוני. מכאן שירושלים היא עיר מגוונת ומורכבת וגם הפסיפס שלה שונה. יש פסיפס מיוחד גם בין ערבים ויהודים וגם בתוך היהודים. יש הרבה שעוזבים כי לא סובלים את המגוון ורוצים שיהיה שוויון בין כולם. מצד שני יש דמיון בין אוכלוסיות. למשל בירושלים האוכלוסייה הערבית וגם החרדים הם במעמד מעמד חברתי כלכלי נמוך ביותר.

החינוך יותר משמעותי, קצת  דיברו עליו בכנס. יש שינויים עם הזמן. האפיון לשנים האחרונות – יש כושר השתכרות גבוה לצעירים דתיים משכילים, וכן במערכת החינוך בגילאים הצעירים יש יותר ויותר דתיים אך יש יותר ויותר חילוניים וגם עלייה במספר הצעירים החילוניים בירושלים לראשונה זה 15 שנה.

עופר ברקוביץ': כשמדברים בתל אביב על פלורליזם זה די ברור שאין שם שום פלורליזם, כי הם מחפשים איכות חיים בעיקר ומחפשים דומים להם.

ד"ר אוקי מרושקקלארמן (מדרשת אדם): סיכום הכנס

מתוך הדיון שהתקיים, ראינו את מי הדרנו מהדיון. הדרנו את הקהילות הנוצריות: פחות נתנו את דעתנו על המקום שצריך להינתן להן בכנס. ללא ספק הדרנו – וזה חמור ביותר – את סוגיית הפליטים בכנס זה. זה פחות נוגע לירושלים, אבל נוגע לערים אחרות. הדרנו גם את הילדים מהדיון. בספרי ההיסטוריה אין ילדים, ובדרך רק מדברים רק על העתיד שלהם כשיתבגרו. ד"ר צביה גרינפילד היא זו ששאלה: על כמה ילדים צריכה להיות נדנדה בעיר? שאלה זו מחזיקה אמירה הרבה יותר עמוקה, כי אם נבחן את העיר מזווית חייהם של הילדים אולי נגיע לפתרונות שונים מאלו שהגענו אליהם בכנס.

האם הזכות לעיר היא זכות מופשטת? באיזה אופן יש לשאול על שאלת הנגישות והשוויון? דנו באריכות בשאלה אם צריך לחיות לחוד או יחד; מתי לחוד, ומתי יחד. שאלנו מה צריך להיות מיוצג במרחבים הציבוריים. הזכרנו את המגוון של האוכלוסיות. ניתנו כאן פתרונות חדשים ומרתקים. התווכחנו אם סכסוך הוא דבר טוב ופורה או דבר שצריך בעיקר להימנע ממנו או להזיז אותו. יותר מכול: בכנס לא נתנו לנו לברוח מתהליכים שאנחנו חלק מהם, אך מנסים לעצום עיניים ולהתעלם מהם. א.ב. יהושע אמר שאולי תהיה מדינה דו-לאומית או מדינה אחת, אבל אנחנו לא יכולים לעצום עיניים מתהליכים שקורים אל מול עינינו. צריך להתייחס לכך בתור אנשי מדע וכאנשים פעילים.

שמענו שהערבים המשכילים עוברים לערים יהודיות. עם נתונים אי-אפשר להתווכח. כל האנשים המדהימים שהיו כאן בכל הפנלים עזרו לנו גם להסתכל למציאות בעיניים וגם להציע פתרונות עבודה מהשטח. רבים אמרו שיש לקחת אחריות: אנחנו לוקחים לידינו את הכוח.

העבודה על הכנס הייתה עבודה קשה, אבל מרתקת ומעניינת בגלל הדיונים המרתקים והתוצאות החשובות. תודה לכולם.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.

מושב שביעי: פתרון סכסוכים בערים מעורבות

ד"ר אורלי פרידמן (אוניברסיטת סינגידונום, בלגרד)

אני מביאה ידע מקונפליקט אחר. בעבודתי אני עוסקת בפתרון סכסוכים מנקודת מבט השוואתית. בעבודתי בסרביה אני בעיקר מתמקדת ברובד של זיכרון הג'נוסייד בחברה שחוללה אותו. הרובד השני שאני עוסקת בו הוא היחסים בין האלבניים והסרביים. הסכסוך בקוסובו מאפשר התייחסות אליו גם כמקרה בוחן רלוונטי לסכסוכנו כאן, כי הוא סכסוך על טריטוריה. גם אחרי שהסתיימה המלחמה בקוסובו, עדיין יש סכסוך מוקפא. בקוסובו היה היפוך ביחסי הכוח בין הסרבים והאלבנים. בעיקר בשנות ה-90 ולאחר התערבות של נאט"ו, הייתה התרוקנות של הערים מהאוכלוסייה הסרבית. הכרזת העצמאות של קוסובו על ידי האלבנים הייתה בפברואר 2008, לאחר עשור של דיכוי של האלבנים על ידי הסרבים. בסרבייה הייתה התערבות בינלאומית. התעוררו שאלות אם יהיה משא ומתן וחלוקה לפי קבוצות אתניות, שהיום חיות במקומות שונים בעקבות הטיהור האתני שהיה, והתעוררה שאלה מה לגבי השאלה אם תהיה חזרה לערים, כי הייתה חזרה לכפרים ולא לערים.

למעשה לא היה איחוד אלא קיימים שני נרטיבים שונים – של האלבנים ושל הסרבים. הסרבים אומרים שקוסובו היא הלב של סרבייה. הסמלים של אלה ושל אלה שונים לחלוטין. כשהשלטון עבר לאלבנים, הם מחקו את הסמלים ואת השפה של הסרבים וגם של התרבות היוגוסלבית.

המחקר שלי התמקד בעיר פרישטינה, עיר אלבנית עם מובלעות סרביות. הוא עסק בניתוח של היחסים בין האלבנים לבין הסרבים. בדקתי סרבים שחוזרים לפרישטינה וחיים כמיעוט בקרב האלבנים. בדקתי מקומות מפגש כמו אוניברסיטה, ששם יש מיעוט סטודנטים סרבים בין רוב סטודנטים אלבנים, או בדקתי מקומות בינלאומיים שבהם עובדים סרבים ואלבנים יחד. מקום נוסף של מפגש יומיומי שגם בו בדקתי מפגשים בין שתי האוכלוסיות הם מעברי גבול.

ד"ר מרוואן דרוויש (אוניברסיטת קובנטרי, בריטניה)

עסקתי בנושאים של קונפליקטים, למשל בהודו, בקניה ובארצות הברית. תארו לעצמכם שחגגו בבירמינגהם חגיגה גדולה למען העצמאות של ג'מייקה, שהשתתפו בה פלסטינים. זה רק מראה את הטעם של מה שיכול להיות. הבטחתי לעצמי לא לקשר את מה שאני רואה בסכסוכים אחרים למה שיש כאן. אני מוצא שיותר קל לי להסתכל ולהגיע לתובנות כאשר אני מתבונן בקונפליקטים אחרים.

כשעוסקים בסכסוכים, השאלה הראשונה שצריך לשאול היא עם מי אתה עובד. נסעתי להודו, שם יש קונפליקט בין מוסלמים להינדים. נכנסתי לחדר, ולא יכולתי להבחין מי זה מי, ושאלתי. התברר לי שהמוסלמים לא שם. אז צריך לחשוב איך להמשיך לעבוד על הקונפליקט אם הצד העיקרי איננו שם. אף אחד לא ייתן כוח לצד האחר מרצונו. לכן צריך לחפש את אלה שמוכנים להתקרב לצד השני, ולהביא אותם יחד למצב שבו הם מוכנים לדבר זה עם זה.

שאלה אחרת שצריך לשאול היא אילו צורות נוספות יש, שממשיכות את האלימות וממשיכות את הקונפליקט. הטענה שלי היא שצריך להסתכל על מבנה של אלימות, ועל המוות כתוצאה ממנו. למעשה בני אדם רבים יותר מתים מסיבות אחרות כמו מחלות, מאשר ממלחמות.

עבדתי גם בברדפורד. שם שרפו רחובות של תושבים ממוצא אסייתי, והיה כאוס גדול. ניסינו למצוא מה המדיניות הלא רשמית שגורמת למצב הזה. מצאתי שבאופן לא פורמלי יש עמדות שגורמות להפליה כלפי צד אחד. זה מין תרבות כזו, אבל זה מושרש ומופנם אצל בני האדם. זה החלק של העמדות, אותו חלק מושרש והקשה ביותר לטיפול. מכאן שהדברים באים על בסיס של ערכים.

הטרספורמציה של קונפליקט פונה ליחסים בתוך פרטים וארגונים, כדי ליצור חיים טובים יותר. נשאלת השאלה מה האפשרויות של חיים בעיר מעורבת או מחולקת. יש רמות – הרמה הראשונה היא רמה שבה חיים בלי להרוג זה את זה, הרמה השנייה היא חיים אזרחיים משותפים, כלומר לחיות במקביל, והרמה העמוקה יותר היא יחסים עמוקים של חיים, כלומר כאשר חיים יחד בקונסנזוס.

פרופסור ישי בלנק (אוניברסיטת תל אביב)

התחום שלי הוא משפטים. חקרתי גם ערים מעורבות, ובדקתי את מעורבותן לאורך צירים שונים, מבחינת דת, לאום ועוד. רציתי לעסוק בחסמים המשפטיים. הרבה מדברים על כך שלא קמה אף רשות מקומית ערבית, אבל חשוב גם להגיד שלא קמה אף עיר מעורבת. בכל הערים החדשות שהוקמו לא היה מצב שבו ציבור מעורב רכש דירות, לפחות לא בהתחלה. רק בהמשך החלה גם אוכלוסייה אחרת לרכוש דירות.

יש מנגנונים משפטיים שעושים את העבודה הזו. יש ועדות קבלה, שמשמשות כשומרים בשער שלא נותנים להיכנס. לא מדובר רק בערבים אלא גם אנשים מרקע חברתי שונה – רקע דתי שונה או עדה שונה. יש מנגנון נוסף שמאפשר לממשלה להקים ערים לאוכלוסייה הומוגנית, למשל הקמת ערים שבהן רק חרדים יכולים לקנות דירות. בית המשפט העליון מאשר את הדבר הזה של שימור אוכלוסיות מסוימות בערים נפרדות. קבוצה בעלת אורחות חיים מסוימים יכולה להדיר אוכלוסיות אחרות. זו תופעה שאנחנו רואים שהיא מתפשטת – יצירת אוכלוסיות הומוגניות. מנגנון נוסף הוא מתן שירותים ממלכתיים לאוכלוסיות מסוימות בלבד, למשל במערכת החינוך, שבה אין אינטגרציה, כי האינטגרציה מערבבת רק בין בתי ספר של אותה רשות מקומית, ולא בין אוכלוסיות של רשויות שונות.

יש קונפליקטים שמגיעים לבתי המשפט בדבר הסובלנות שהרשויות המקומיות מתירות. האם מוזיקה מסוימת, למשל, יכולה להיות מושמעת, האם הרשות המקומית יכולה לשקף את תרבות הרוב או לדכא את תרבות המיעוט, לא להתיר חופש ביטוי או חופש הפגנה או חופש לחנויות מסוימות למכור בשר חזיר. בדרך הזו הרשות המקומית יכולה לדחוק את המיעוט ולשדר להם שהם לא רצויים. עוד דרך לשדר זאת היא על ידי שמות הרחובות.

מה אפשר לעשות? אני מדבר על איים של פלורליזם. איך אפשר ליצור אותם? אפשר למסד קונפליקטים מבוקרים דרך מוסדות משפטיים, שישלבו את התושבים בצורה כפויה או אקראית. בדרך זו יתאפשר גם למיעוטים להתגורר באותם מקומות שכיום הם מתקשים להיכנס אליהם. ראשית צריך לעשות את זה על ידי הסרת מחסומים כמו ועדות קבלה, שלדעתי חייבות להיעלם. צריך לחשוב על דיור בר-השגה לאוכלוסיות שונות, גם ליהודים בעיר ערבית. כלומר הכנסת אפשרות דיור ליהודים בעיר ערבית, אבל לא כמתנחלים. לגבי דיור בהישג יד, פוליטיקאים לא אוהבים לעסוק בתמהיל חברתי של דיור בהישג יד. את זה קשה לקדם כי הפוליטיקאים תופסים את זה כדיור לערבים. לכן אני לא בטוח כמה זה אפשרי. צריך גם שהרשות המקומית תאפשר מקומות רבים יותר של מכירת חזיר במקומות מסוימים או יותר מקומות של מקוואות במקומות חילוניים. אולי לא לאפשר הכול – אבל לאפשר יותר.

להעצמה מקומית יש יתרונות וחסרונות. חשוב לאפשר לרשות מקומית פעולה רחבה יותר ממה שהיום הדין מאפשר, אבל ברגע שמעצימים את כוחם צריך לשמור שיינתנו הגנות למיעוטים.

ד"ר אריאלה ורנסקי (הטכניון חיפה)

הדוקטורט שלי הוא בנושא יישוב סכסוכים, ואני אדריכלית ומתכננת ערים. אני מציגה נושאים שונים שרציתי להעלות בפנל כדגשים חשובים. לא אתמקד במודלים לפתרון סכסוכים.

חיפה כעיר מעורבת – הצצה לחיי תושבים ב-22 קבוצות מיקוד; 13 ערים מעורבות שרוצות ללמוד זו מזו, חקר קונפליקטים והתמודדות עמם. אני מתייחסת לקונפליקטים עם דגש לנושא של תכנון בנייה, הנדסה, סביבה, ומה שחשוב הוא שהלמידה מתחומים אלה יכולה לתרום לתכנון הבנייה בהמשך. גם אם האינטרסים מנוגדים – תהיה יותר סובלנות לשמוע אותם.

מגדלי חוף הכרמל, שהיה אמור לשכפל את עצמו פי שישה לאורך חופי חיפה, הכניס אותי לפעולה. בסופו של דבר קמה תכנית חלופית שבה תהיה גם מרינה.

דילוג בין כמה ערים מסוכסכות – ביירות, בלפסט, חיפה, ירושלים ועוד. המסר הוא שערים כאלה יכולות ללמד ערים אחרות באותה סיטואציה. הכנס הבא יהיה בניגריה. יש שם הרבה פיגועים – מפוצצים כנסיות.

[סרטון – על רשות ניקוז ים המלח]: תכנית אב לשיקום נחל קדרון. שיקום נחל קדרון מחייב שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית. יש ביוב משותף של פלסטינים ושל יהודים. הוא גורם לנזק עצום לסביבה, לטבע ועוד. לצורך טיפול בעניין יצרו מפגש ישראלי–פלסטיני. ערכו מפגש באפריל 2012 שצולם בסרט. במפגש אומרים שאי-אפשר ללכת לאחור. שיתוף הפעולה חשוב, ויהיה לטובת כל התושבים. הוא יביא לשגשוג האזור לאחר הניקוי, יבנו מכון טיהור, תהיה מים לחקלאות המקומית, ישתקמו הצמחייה ובעלי החיים, יקומו מסלולי טיול ותיירות ויפותחו אזורי נופש. כל זאת יביא לשגשוג כלכלי שיהפוך לגאוות התושבים ולחלון הראווה של כולם.

אני רוצה להוסיף מונח: proactive prevention. תחשבו על המעבר של הרפואה מטיפול במחלה לטיפול במניעים. יש כלים, ואחד מהם הוא ניתוח הקונפליקט. צריך לדעת להתאים את התרופה למחלה לפני שהיא מגיעה.

הרבה מקצועות משתמשים בז'רגון מקצועי שהציבור הרחב לא מבין. אנחנו מלמדים את הסטודנטים שלנו להשתמש במילים של יומיום, אבל אז כולם מרגישים שהם יודעים הרבה, כי זה נשמע טריוויאלי, ואז זה חוזר כבומרנג, כי אז אנשים שלא למדו עושים שגיאות. אותו דבר חל גם לגבי גישור, לאו דווקא בירושלים. ירושלים, אולי בזכות הקונפליקטים הכל כך מורכבים ורבים, התקדמה מאוד גם אם יש הרבה בעיות עדיין. הפיתוחים שנעשו בארץ מדהימים. אנשים עובדים על הנושא של פיתוח קונפליקטים מנקודות מבט שונות ומתחומי דעת שונים, ועוסקים באותו דבר רק במונחים שונים. צריך להשקיע מאמץ בניתוח ובהסקת מסקנות. גם לאזרחים יש הרבה מה להשפיע, דוגמאות כאן לא חסרות. מה שהיה מעניין באירוע הזה הוא שסביב נושא משותף שיש כל כך הרבה מה להרוויח לכל הצדדים, בכל זאת צומח משהו.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.

מושב שישי: מגדר בערים מעורבות – הדרה ושיתוף במרחב הציבורי

ד"ר יפעת ביטון (המכללה למנהל, מרכז תמורה)

מרכז תמורה שם דגש על קבוצת המזרחים והנשים בישראל. המחקר שאני רוצה להציג נוגע בנקודת המפגש בין הדאגה לצורכיהן הייחודיים של נשים וקידום ביטחונן במרחב הציבורי. כותרת המחקר "הפחד הנשי" מדברת על הפחד שמלווה כל אישה בחייה. פחד קבוע, תמידי, שנשים מסתובבות אתו, והוא החרדה מפני תקיפה מינית. ההנחה היא שהחרדה הזאת נוכחת בחייהן של הנשים עד שהיא מעצימה כל פחד אחר. כולם פוחדים מתקיפה מינית, גברים ונשים, אבל אצל הנשים הפחד הזה מועצם פי כמה וכמה. באופן כללי, גברים מעורבים הרבה יותר בתקריות של עבריינות, גם מהצד של הקורבנות, אבל אצל נשים הפחד להיות קורבן לפשע הוא הפחד מאונס. מחקרים שנעשו בתחום הסוציולוגיה גילו שאנחנו מטמיעים את זה בילדות שלנו כבר מגיל צעיר, כשאנחנו אומרים להן למשל, לא לדבר עם זרים. הן מזהות בהתנהגות שלנו מסרים שמועברים מגיל צעיר.

המחקר שערכתי סקר 500 סטודנטיות וסטודנטים ממסגרות אקדמיות שונות, כשממוצע הגילים הוא 24, גיל שבו אנחנו עדיין מעצבים את הזהות שלנו ובודקים אילו התנהגויות ודפוסי חשיבה נאמץ בחיינו. הפחד הוא גורם מעצב נשי מובהק. הפחד שנשים חשות בו אינו גורם רק לחרדות ברמה הפסיכולוגית, אלא מכניס אותן למצבים קשים, שעליהם הן משלמות מחיר כלכלי, מחיר שכולם נושאים בו. זהו פחד שגברים מייצרים בחברה. בהרבה מובנים הגברים הם אלה שצריכים לשאת בעלות הפחד הזה יחד עם נשים, וזאת השאיפה החברתית שלנו.

המחקר מציג ארבעה תרחישים אפשריים לסטודנטים, שבהם עליהם לקבל החלטה איך הם ינהגו באותם תרחישים. הראשון מדבר על מצב שבו צריך לשכור דירה: מצאתם שתי דירות מתאימות לכם, באיזו דירה תבחרו בהנחה שרק באחת מהן יש גישה מוארת אל הדירה. התרחיש הזה מנסה לבדוק את מידת הפחד ממקומות חשוכים. התוצאה: נשים היו מוכנות להוסיף עוד 180 שקלים כדי לגור בדירה המוארת, בעוד גברים היו מוכנים לשלם מחצית מהסכום הזה. בתרחיש השני בדקנו היכן יעדיפו הסטודנטים לחנות: בחניה חינם אך חשוכה או בחנייה מוארת בתשלום. מדובר בפגישה שהם צריכים ללכת אליה בשעות הערב במרחב הציבורי. מצאנו כאן הבדל משמעותי. הגברים היו מוכנים לשלם חמישה שקלים בעד החניה המוארת בעוד הנשים היו מוכנות לשלם פי ארבעה (20 שקלים) כדי לקבל את תחושת הביטחון הזאת. אם בוחנים את הנתונים הגולמיים בקונטקסט הרחב, ביחס לפערי השכר במשק בין גברים לנשים, שלפיו נשים מרוויחות פחות מהממוצע במשק (2,900 שקלים) בעוד הממוצע הגברי עומד על 4,800 שקלים, 20 השקלים שמשלמות הנשים על החניה המוארת שווה 40 שקלים ביחס לרמת ההשתכרות שלה.

נשים מוכנות להוציא 7 אחוז מהשכר שלהן על שכר דירה וחנייה. לחנייה הן נזקקות לפחות ארבע פעמים בחודש. אם הן הולכות למקום בשו הן לבדן, הן תיקחנה מונית. כל זה מסתכם בהוצאות כספיות מצטברות שיושבות על סכום ההכנסה הנמוך מלכתחילה. בעוד כל הנשים הסכימו לשלם פחות או יותר אותו הסכום, אצל הגברים נערכה חלוקה בין הרווקים לנשואים, או אלה שנמצאים במערכות יחסים. הנשואים העדיפו לשלם כי הם מרגישים מחויבים להגן על האישה שלהם ולתרום את חלקם להגנה הזאת.

תרחיש נוסף בדק באילו תנאים יצאו הסטודנטים ממסיבה במועדון. התוצאות הראו שהגברים ייצאו מיידית, ברגע שירצו לעזוב את המסיבה, בעוד 80 אחוז מהנשים יישארו כלואות במסיבה אלא אם כן מישהו ילווה אותן החוצה. שליש מהן אמרו שהן לא יצאו מפתח המועדון עד שיגיע ליווי, גם אם הן תצטרכנה לשבת שם שעות. שאלה נוספת ששאלנו היא האם תכנסו לבית שימוש ציבורי בתחנה המרכזית, בקניון או בכל מקום ציבורי מוגן, בידיעה שהתרחשה בו בעבר תקיפה מינית. 6 אחוז בלבד מהנשים יעזו ללכת לשירותים האלה, בעוד 70 אחוז מהגברים לא הבין היכן הבעיה. 20 אחוז מהנשים היו עוזבות את המקום, ולוקחות מונית או אוטובוס כדי לחפש שירותים בטוחים יותר, ולאחר מכן חוזרות לתחנה המרכזית. ראו כמה דלק וזמן הן מוכנות לבזבז כדי לקנות את הביטחון שלהן.

מן המחקר עולה כי מדד הפחד של נשים הוא כפול מזה של גברים, והמחירים שהן משלמות עליו הוא בהתאם. נשים מרגישות לא בטוחות במרחב הציבורי עירוני יותר מזה הכפרי היישובי. המרחב העירוני מייצר מקומות מבודדים וחשוכים, והחשש הוא תמידי שמשהו עלול לקרות ואיש לא ישים לב. השאלה אם הפחד הזה הוא רציונלי או לא אינה רלוונטית. מבחינתי, די להסתכל על הנתונים כדי להזדעק. החברה צריכה לתת לזה פתרון. יש לחייב בעלי חניונים וקניונים, רשויות ציבוריות, להאיר את המרחבים וליצור מקומות פחות מבודדים, כדי ליצור מרחב בטוח לנשים. אך מעבר לתאורה ולהנגשה, צריך לחשוב על כלים משפטיים שיעזרו לתבוע את הנזקים שנוצרים מהמטרד הזה. מרכז תמורה הגיש עתירה נגד חברת "ביתילי" על רקע רצח תמר ברז. המקום המבודד במרחב הציבורי של חנות רהיטים, היכן שאף אדם לא יעלה על דעתו שאינו בטוח, יצר את ההזדמנות של הרוצח לאנוס ולרצוח אישה שהגיעה להתעניין בריהוט גן. חברת ביתילי לא הבינה איך ייתכן שהיא אחראית לעניין. חוסר ההבנה הזה תורגם לפסק דין שקבע כי החברה תשלם 2.5 מיליון שקלים לעיזבון של הנרצחת, וכי המרחבים הציבוריים צריכים להיות בטוחים.

סתיו שפיר (תנועת המחאה החברתית)

הפתרונות ברמת המרחב הציבורי נשמעים פשוטים: עניין של תשתיות, תאורה נכונה ותחבורה ציבורית, אבל המרחב הציבורי הוא לא רק מה שקורה בעיר ובחוץ, הוא תלוי במה שקורה במרחב הפנימי בתוך הבית. נאבקנו על חוק חינוך חובה חינם לגיל שלוש. שר החינוך ישב מולי והסביר לי שעדיף שהילדים בגיל הזה יהיו עם האימהות שלהם. זאת סמטה חשוכה לא במרחב הציבורי, אלא במרחב הפוליטי בחברה הישראלית. בג"ץ אליס מילר קבע שגם נשים יכולות לשרת כטייסות. אני התגייסתי לקורס טייס ולמדתי על בשרי איך הצבא ניסה לתפעל את המערכת, כך שאנחנו נוכל להשתלב. זה מתחיל משאלות כמו איפה האוהל יעמוד, איפה השירותים? כל הזמן הושקע מאמץ בסנכרון של הנשים לקבוצה.

בשנה וחצי האחרונות של המחאה החברתית מצאתי את עצמי אין ספור פעמים נכנסת לפורומים כלכליים ופוליטיים, ומוצאת שאני במיעוט נשי מובהק שם. גם התגובות התבטאו במבטים של "מה את עושה פה, ומה יש לך להגיד בכלכלה?" או "איך את יכולה לדבר על חלוקת משאבים?" זה מביך להיתקל בזה ב-2012. מחקרים רבים בשנים האחרונות מראים שמדינות עם פערים חברתיים גדלים ואי-שוויון כללי משפיעים על כל החברה, גם על השכבה שלמעלה. זה משפיע על מערכת הבריאות ובעיקר על רמת האמון בין בני האדם, מה שמייצר פשע ועבריינות. במדינה שיש בה פערים חברתיים, יותר ויותר אנשים מרגישים פחות בטוחים, ביניהם נשים.

המחאה החברתית הייתה רגע היסטורי שבו החברה הישראלית התחילה להביע אמון בעצמה. סקטורים שונים, למעלה ולמטה, התחילו לשתף פעולה. זה נמשך לזמן קצר, אבל במרחב הזה אפשר היה לעשות הכול. חברה שמתאחדת מעל הפערים החברתיים ומייצרת מרחב משותף, יכולה לעשות שינויים גדולים. כך נוצרת מהפכה. כשאנחנו מצליחים לדלג מעל הפערים ולשתף פעולה. אלה רגעים קטנים, וצריך למצוא אותם ולהרחיב אותם. גם היום, כשהסוגיות הביטחוניות עולות על פני השטח, אנחנו צריכים להתאחד כדי לייצר גם על הרקע הזה מרחבים משותפים.

ד"ר תגריד יחיא-יונס ( אוניברסיטת תל אביב, המוסד האקדמי נצרת)

ערים מעורבות הן מושג ממסדי. אני מסתייגת מהמונח "עיר מעורבת", כי הוא מסווה את הקונטקסט ההיסטורי שבגינו צמחו ערים מעורבות. אני מעדיפה את המושג עיר משותפת, כמו המודל המרתק בחיפה, שלא התבסס בערים האחרות. אני רוצה לדבר על מרחבים ציבוריים לא רק בהקשר למקומות חשוכים, כי גם מקומות שנראים פתוחים, מוארים ומזמינים, אינם בנויים בצלמה ובדמותה של האישה. ישנם מנגנונים שלא חושבים עליהם די, אבל הם אלה שמדירים אותנו מהספֵרה הציבורית. מגדר הוא תוצר חברתי פוליטי שאנחנו מלבישים על הגוף האנושי שנולד בנתונים אנטומיים מסוימים. תמיד נתייחס אל הנשים ביחס לגברים.

בשלושת העשורים האחרונים ישנה מגמת מעבר מן הכפר לתוך הערים המעורבות. מגמה זו משתקפת בערים המעורבות, בעיקר בירושלים או בחיפה, בקרב משפחות צעירות וגם בקרב רווקות שמחליטות לעבור ולהתגורר בגפן באותן ערים. מה הערים האלה מציעות לנשים אלה, שעל אף הקונטקסט ההיסטורי הכבד וההווה הקונפליקטואלי, הן מעדיפות לעזוב את הכפר לטובת העיר. מה מזמנת העיר המעורבת שאחרות לא?

שתי האלטרנטיבות לעיר המעורבת היא העיר הפלסטינית הערבית שאינה נמצאת בנגישות לערבים אזרחי ישראל, והכפר הערבי שאינו מספק את מה שהן מחפשות. בכפר הנשים חיות במסגרת המורחבת של המשפחה. מסגרת זו מזמנת פיקוח חברתי ביתר שאת על הנשים ומונע את ההתפתחות האוטונומית שלהן. היתרונות בכפר הן הפטריארכיה המגוננת ותמיכה בהישג יד. לרוב הנשים נחשפות להטרדות מיניות במרחבים הכי מוכרים להן. 80 אחוז ממקרי האונס וההטרדה המינית מתרחשים בתוך המרחבים המוגנים האלה.

האפשרות שנותרה בקונטקסט הכללי שאנו חיים אותו היא העיר המעורבת. השפעתה מורכבת על הנשים, עד שלעתים קיימת סתירה בהבניית המגדר במרחב האורבני, הפיזי, הפוליטי והחברתי. התובנות יכולות לספק לנו הבנה לזיקות וליחסי הגומלין בין מגדר לבין עיר. הנשים הפלסטיניות נטמעות בעיר, ונתפסות כאייקונים כשהן מסמלות בגופן ובלבושן את תרבות הזהות הקולקטיבית. הן נתבעות לשמר את האייקונים האלה ביתר שאת, כלומר המרחב משעתק את מציאותם האתנית. בו בזמן המרחבים האלה מאפשרים להן לחמוק מהמסגרות בכפר ולאתגר את התפיסה המקבעת אותן כנשים ערביות או יהודיות. במרחב הכפרי אין אפשרות לניידות בגלל בעיות תשתית, ואילו בערים יש. נשים אלה יכולות להשתתף בתנועות מחאה, בארגונים ובעמותות, שהבסיס שלהם הוא במרחב העירוני. הגישה לערים מאפשרת גישה למשאבים, אבל צריך לשים לב לדואליות של ההגעה למקומות האלה. על המנעד הזה משתלבות הנשים הפלסטיניות בעיר. במרחב האורבני הן סובלות משעתוק כפול של שוליות. השאלה היא אם הערים המעורבות מזמנות דבר חדש בעבורן, או משעתקות דבר קיים כי הן מתקיימות באותו מרחב מגדרי לאומי.

 

פרופסור רחל אליאור (האוניברסיטה העברית, מכון ון ליר)

לפני 15 שנים כתבתי מאמר בשם "נוכחות נפקדות". נשים נוכחות בכל מקום, אבל הן נפקדות מהמקומות שבהם מקבלים הכרעות, מקומות שבהם צריך לשמוע ולהשמיע. מעמד האישה נגזר ממקומות שבהם אסור לנשים לעמוד. מעמד נגזר ממקומות שנוגעים לחיים ולמוות, שבהם הן נפקדות לחלוטין, על אף שהן משלמות מסים שמהם משולמות המשכורות שיושבים במקומות האלה. הן לוקחות חלק בנטל המס, אך לא מקבלות שכר שווה. על אף שנשים הן מחצית מהאוכלוסייה העירונית, היחס בין חברות המועצה לחברים עומד על 6:31. המצב הזה נחשב למצב טוב באופן יחסי. במקומות אחרים כמו האקדמיה או בחברת קדישא, היחס הוא פחות מזה. לנשים חסרה נוכחות פיזית, והן נפקדות תרבותית – כדאי לתת את הדעת על זה.

לפני עשרים שנה נדהמתי לגלות שבכל תחום מחשבת ישראל אין בספרייה היהודית ולו ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית. בספרייה יש מאה אלף ספרים ושמונים אלף כתבי יד. אין ולו ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית והביאה לדפוס בחייה. לעומת זאת יש ספרים שכתבו נשים בערבית במאה העשרים, אם כי מעט מאוד. אין חוק או מסמך שכתבה אישה לפני המאה העשרים. המרחב העירוני נוצר ברמת הסמכות, החקיקה והמדיניות בידי גברים בלבד עד המחצית השנייה של המאה העשרים. היום נשמעים קולות נשים בכל מקום, אבל אין בזה די.

העיר היא עתיקה ומורכבת. העיר העתיקה ביותר בתנ"ך נקראה חנוך, על שם בנו של קין שהיה רוצח. זהו מסר מורכב ומעודן של התנ"ך, שאין לו שום תקוות מהמין האנושי. לא התקדמנו הרבה מאז. לתנ"ך אין שום אשליות לגבי טבעו של המין האנושי. האדמה היא המרחב העמוק, העיר היא מרחב של אתגר. העיר עומדת בניגוד לטבע, היא קוראת תיגר על הטבע, כמו לומר שהוא אינו מספיק לה. לטבע יש מעלות, אך אין לו תרבות, שפה או זיכרון. אין בו ספרייה ואין ציוויליזציה. התרבות נולדה בעיר.

80 אחוז ממקרי האונס וההטרדות הן בתוך הבית, כרוכים ביחסי מין אסורים, בגילוי עריות. התרבות יוצאת להילחם בזה, אבל התרבות הטבעית, יצר לב האדם רע מנעוריו, היא המרחב שצריך לתת עליו את הדעת. בעיר מישהו ישמע זעקה של אונס; בשדה אין מי שישמע. לכל אחת ואחד מאתנו יש זהויות מורכבות. כל אחד הוא אזרח או תושב שנולד לתרבות, לשפה או לדת מסוימת, אבל לא בחר בכך. החשיבות העצומה במרחבים בעיר נעוצה בשמירה על המרחב האזרחי לצד הייחוד התרבותי הפרטיקולרי של כל קבוצה. במרחב הציבורי חייבים לכפות את השוויון, ואילו המרחב הדתי חייב להישאר פרטי, ואסור לו להשתלט על הציבורי.

בכמה מהמקומות הממשלתיים הציבוריים יש שילוט רב-לשוני? הדבר הזה צריך להיות בחוק, שכל מוסד ציבורי שמשרת קהל צריך להציב שלט בשפה שהפקיד מדבר בה. כל שילוט אלקטרוני חייב להיות אוטומטי בחמש שפות: עברית, ערבית, רוסית, אמהרית ואנגלית. כל מוסד צריך לחגוג את הרב-תרבותיות.

אנחנו סובלים מהדרת נשים בראש ובראשונה בתחום של המונופול הדתי שמאיים על השוויון. העיר היא מרחב ציבורי שיכול להשמיע את קולו ולהתנגד לכך. החוק צריך לתת לכולם הזדמנות לנישואים אזרחיים. יש הרבה אנשים שמתאהבים זה בזה בעיר מעורבת. צריך לתת לזה הכרה משפטית כאופציה ולהתנגד למונופול של הרבנות או השריעה. לכוח הציבורי יש ייצוג בעיר, וצריך להשתמש בו. המקום המרכזי שבו נשים סובלות מאפליה בחוק הוא נישואים וגירושין בידי הרבנות. נגד זה צריך להילחם. יש לדרוש לעגן את השוויון בחוק, ולהמעיט במקום שבו מתקיימים הבדלים דתיים בכפייה. כאזרח אני רשאי לבחור דת ותרבות, ולא צריך לכפות נישואים דתיים על ציבור שרוצה דבר אחר. צריך לתקן את זה על ידי מתן ביטוי מובהק במרחב החוקי.

התנ"ך היה עירוני מאוד. אנחנו צריכים להפוך את ירושלים לעיר צדק מהוללה, כלילת יופי, ולדרוש מנציגי הציבור הפוליטי לתרום הלכה למעשה לשיפור המרחב על הציר הזה לטובת כל תושבי העיר.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.

מושב חמישי: דתות, אמונות וחילוניות וייצוגן בערים מעורבות

ליאור להרס (מכון ירושלים לחקר ישראל)

המחקר שלי נקרא "עיר ובלבה מסגד", והוא עוסק בייצוג אתרי מיעוט במרחב העירוני. המסגד הגדול בבאר שבע עומד במחקר כמקרה בוחן לייצוג מסגדים בערים ישראליות עם רוב יהודי. ישנם הרבה מסגדים במקומות עם רוב יהודי, שאינם פעילים משנת 48.

המסגד בבאר שבע נבנה ב-1906, ושימש עד 48 כמסגד המרכזי של המוסלמים בעיר. משנת 53 המבנה עבר לעירייה ובתחילה שימש כמוזיאון. ב-91 העירייה מכריזה על המקום כמסוכן בטיחותית והמבנה ננטש. ב-2011 מחדשים שוב את ימי המסגד כמוזאון. מתוך מסמכים שהוצאנו אפשר להסיק שהשאלה מה יעלה בגורלו של המסגד העסיקה את המדינה כבר מהעשורים הראשונים להקמתה. בשנות ה-50 וה-60 ישנם חילופי דברים ברמה הביורוקרטית במשרד הדתות והחוץ. הוקמו ועדות, והיו תקציבים שהופנו במטרה להחזיר את המבנה לשימושו המקורי כמסגד. בשנות ה-60 הבינו שהמצב יישאר כפי שהוא. משנות ה-70 קיימת פעילות של מחאה ציבורית, בעיקר של הבדואים, להחזיר את המבנה לייעוד המקורי שלו. שר הדתות דאז מהמפד"ל מביע את תמיכתו, אבל העירייה מתנגדת. בשנות ה-90 הנושא מגיע לזירה הפוליטית. ישנה פעילות ענפה בכנסת, עצומות, התערבות של סגני שרים והפגנה גדולה שהפכה לעימות ב-97. בשנים 2001-2, בעקבות עתירת עדאללה לבג"ץ, הוחלט כי המבנה לא יחזור לייעודו המקורי כמסגד, אבל הוא ישמש כמקום לתרבות האסלאם.

כשאנחנו מנסים לנתח את הסכסוך ולבדוק את הגורמים להתפתחותו, אנחנו שואלים: האם נעשו מאמצים ליישובו? ניסיון מרכזי שנעשה הוא ועדה ממשלתית שהוקמה לאחר העתירה לבג"ץ, אך הוועדה כללה את נציגי הממשלה בלבד ולא נציגים משני הצדדים.

 

פרופסור יצחק רייטר (מכון ירושלים לחקר ישראל, המכללה האקדמית אשקלון)

מהו הגורם לסכסוך? המיעוט רוצה ייצוג במרחב הציבורי, והרוב מגלה פחד להעניק לו ייצוג זה. הטיעונים הפורמליים של האוכלוסייה המוסלמית בבאר שבע היו שאין להם חופש פולחן בעיר שהוקמה כמוסלמית. לעומת 279 בתי כנסת בעיר, כאשר רק 30 אחוז מהיהודים מתפללים, אין אף מסגד. ישנם שני חדרי תפילה בבית החולים סורוקה ובאוניברסיטת בן גוריון, אבל הם לא נגישים לכולם. טענת הנגד של העירייה ייצגה במידה מסוימת את גורמי הביטחון: ישנו מחנה צבאי קרוב, וצריח המסגד גבוה ויכול להפריע. אבל למעשה עלתה טענה מצד התושבים, שלא רצו שהשכונה שלהם תשנה את זהותה עם אוכלוסייה ערבית שתזרום אליה.

בהשוואה לעולם ניתן לראות שבמדינות אירופה היחס הוא אחר. באוסטריה עלו טענות דומות בעניין מסגד חדש, שביקשה לבנות הקהילה המוסלמית. הוקמו קבוצות תיווך בין המקומיים לעירייה, והעניין הסתיים בפשרה להקמת המסגד. התזה המרכזית שלי מדגישה את חשיבות הדיאלוג. במקומות שיש דיאלוג, הידברות ויחסי ציבור מצד קהילת המיעוט, השלטונות משתכנעים שהיא לא מפחידה, וכך לא מתעוררים תסיסה ומתחים באזור. כשיש דיאלוג מוכנים לקבל כל מיני תנאים, למשל שלא תהיה כריזה מהצריח, או שהעירייה תהיה שותפה בניהול המקום כדי לפקח שלא תהיה בו פעילות חורגת. באיטליה השר לביטחון פנים הקים ועדה מייעצת בין העירייה לבין העדות הדתיות, שמטרתה לטפל בסכסוכים. בקפריסין המסגד שנמצא מחוץ ללרנקה הפך למוזאון ללא מיצג. המבנה עצמו משמש כבעל ערך מוזיאלי. הוא נסגר לצורך תפילות במקום, ומתנהל שם ויכוח כל הזמן בין האימאם לבין השלטונות.

באחרונה אנו עדים לניסיון של עיריית באר שבע לארגן פסטיבל יין ליד המסגד. העירייה לא קיימה דיאלוג בנושא, וההתנגדות שהתעוררה הביאה לכך שהיא נאלצה לקיים דיאלוג עם ועד הפעולה של המוסלמים בבאר שבע. לבסוף הוחלט לקיים פסטיבל ליד המסגד, אבל כל נושא היין יורחק משם. כולם היו מרוצים, וראו שאפשר לנהל דיאלוג ולהגיע להבנות בעניינים כאלה. בעוד שבאירופה המהגרים המוסלמים הגיעו אחרי התושבים הילידים, באר שבע הוקמה כעיר ערבית מוסלמית בעיקרה, והמסגד הוקם בה עוד לפני שהיהודים הגיעו. לכן צריכה להיות התחשבות יתרה בייצוג המסגד במרחב הישראלי. צריך לקדם את הייצוג של המיעוט במרחב הציבורי, ונדרשת התמודדות חדשה של המדינה בסכסוכים כאלה, שעולים חדשות לבקרים. צריך לעצב גוף שמטפל בזה בדרך של דיאלוג.

ד"ר אמנון רמון (מכון ירושלים לחקר ישראל, יד יצחק בן-צבי, החוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית)

המחקר שלי עוסק בקהילה הנוצרית בירושלים ובגורמים הנוצריים השונים הפועלים בעיר. לפעמים כששניים רבים, טוב שיש גורם שלישי. במקרה של ירושלים, הגורם השלישי הנוצרי, הקהילות הערביות הנוצריות והגורמים הנוצריים הפועלים בעיר הם בעלי חשיבות גדולה. לדעתי זהו אחד המשאבים היקרים שיש לנו בעיר, אך הוא הולך ונשחק. חלק מזה קשור לממשל הישראלי שלא עושה לקהילות הנוצריות ולגורמים הנוצרים חיים קלים, וכולם מפסידים. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מחזקים את הנוצרים לטובת העיר, כי הדבר הזה הוא לטובת כל הצדדים.

הערבים הנוצרים בחיפה, שאותה הזכיר א"ב יהושע ביום הראשון של הכנס,  גרים אולי במקום הטוב ביותר מבחינתם בארץ (אם כי כמובן שגם שם יש בעיות..). בחיפה הם אזרחים לכל דבר ויש מידה של שוויון בינם ובין שאר התושבים בעיר . בירושלים הערבים הנוצרים הם תושבים ולא אזרחים ויש לך השלכות מרחיקות לכת. יש בירושלים מעט מאוד מסגרות של פעילות משותפת של ערבים (נוצרים ומוסלמים) ויהודים וזה חלק מן האנומליה של ירושלים. אני רוצה להציג שתי דוגמאות בנושא:

בערב חג המולד 2010 הקימה עיריית חיפה עץ מבקבוקים ממוחזרים באחת הכיכרות הגדולות בעיר. האם דבר כזה היה יכול לקרות היום בירושלים? הנוצרים בירושלים מביטים בקנאה בעמיתיהם החיפאים, כי הם זוכרים שלפני 30-20  שנה עוד אפשר היה לראות קישוטים של חג המולד על הדרך בין ירושלים לבית לחם (עניין אחר הוא שהדרך נחצית היום על ידי הגדר המפרידה בין שתי הערים). הייצוג של הנוצרים במרחב הציבורי בירושלים הולך ויורד. בחיפה מתקיים גם "החג של החגים" המשלב את חגי שלוש הדתות. הלוואי והיינו יכולים לחגוג חג כזה בירושלים. חג כזה יכול היה להיות משאב מרכזי של העיר, שימשוך תיירים ומבקרים רבים  אבל כיום בירושלים זה נראה כחזון אחרית הימים…

באותו חג מולד 2010 הייתה יוזמה בירושלים לקיים קונצרטים בכנסיות, והעירייה הייתה אמורה להיות אחד הגורמים שיתמכו בפסטיבל של מוסיקה בכנסיות. בלחץ חברי המועצה החרדים והדתיים זה ירד מהפרק. לטענתם, אסור ששום גורם ממלכתי יהודי יסייע בצורה כזו או אחרת לכניסה של יהודים לכנסיות. לתומי חשבתי שהדיון הזה כבר הסתיים לפני שנים וקונצרטים בכנסיות לפני קהל יהודי, שמעוניין בכך מתקיימים באבו גוש ובמקומות רבים נוספים. כירושלמי אני חושב שהכנסיות והמנזרים הרבים המצויים בעיר הם אוצר עצום, נכס התורם לעיר רבות – גם בתחום המוסיקלי-תרבותי כפי שניתן לראות בקונצרטים המתקיימים בכנסיית הגואל, בדורמציון ובאוגוסטה ויקטוריה.

מה סוד כוחו של הגורם הנוצרי? במידה מסוימת הנצרות היא זאת שהפכה את ירושלים לעיר עולם. הנצרות היא הרמקול שהפיץ את דברה של ירושלים. מנקודת מבט נוצרית אין עוד עיר כמו ירושלים. בירושלים אנחנו מוצאים את כל הפסיפס העצום והמגוון של העולם הנוצרי. זהו מוזאון חי ובועט שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם. חלק ניכר מהקהילות הנוצריות כאן הן עתיקות מאוד, שורשיהן במאות הראשונות לספירה, וחלקן נאבק היום על עצם קיומן. במחקר שעשינו במכון ירושלים מנינו בירושלים כ-150 כנסיות ו-117 מוסדות נוצריים באזור העיר העתיקה. הנוכחות הנוצרית בולטת מאוד בדמות מגדלי הכנסיות בעיר העתיקה ובאגן ההיסטורי. לכנסיות יש רכוש רב והם גורם שאי אפשר להתעלם ממנו, בעיקר בתכנון העיר העתיקה והאגן ההיסטורי. 58 אחוז מהתיירים המגיעים לישראל ולירושלים הם נוצרים ויש מרכיב צלייני או תרבותי-היסטורי בביקורם בעיר. בירושלים קיימות כ-25 אכסניות לצליינים. הטקסים החשובים בכנסיית הקבר – כמו טקס האש הקדושה –   היו יכולים להיות אטרקציה תיירותית עולמית. בין המומחים העוסקים בנושא קיימת הסכמה שירושלים לא ממצה את הפוטנציאל בתחום חשוב זה.

בתחום החינוך ישנם בעיר כ-20 בתי ספר, שקשורים למוסדות נוצריים. בהם מתחנכת גם חלק מן האליטה המוסלמית. במוסדות להשכלה גבוהה הקשורים לכנסיות לומדים סטודנטים זרים שמגיעים לכאן מכל העולם, כולל פרחי כהונה. ישנם בעיר גם מוסדות בריאות,רווחה ותרבות נוצריים רבים.  ועם זאת, אנו עדים למשבר דמוגרפי של הקהילות הנוצריות המקומיות. בשנת 1948 היו הנוצרים 19 אחוז מאוכלוסיית העיר. היום הם 1.9 מאוכלוסיית העיר. הארגונים הנוצריים הפועלים בעיר מוגבלים לעיתים בפעילותם על ידי השלטון הישראלי (למשל באי מתן ויזות לאנשי כנסייה ומתנדבים). בספרי "נצרות ונוצרים במדינת היהודים", שיצא לאור לאחרונה, יש רשימה של המלצות איך לסייע לקהילות ולגורמים הנוצריים בנושאים שונים, למשל לתת להם יותר כבוד והתייחסות ברמה העירונית והממשלתית. לפני כמה שבועות נפטר הפטריארך הארמני, ואף נציג רשמי ישראלי בכיר לא הגיע להלוויה. הארמנים כואבים חוסר התייחסות זה. בתחום הביטחון, ישנם מקרי אלימות ו"תג מחיר" בזמן האחרון נגד אנשי כנסייה וכנסיות. היו בעיר העתיקה שני מוזאונים של היוונים אורתודוכסים והארמנים, והם סגורים כבר הרבה זמן. אפשר לפעול לפתיחתם מחדש ולנצל את הטקסים הנוצריים כמנוף לפיתוח בתחום התיירותי והכלכלי. החוכמה היא לעשות צעדים מסוג זה מבלי לנכר את האוכלוסייה המוסלמית והיהודית. בסופו של דבר, המחשבה של כולנו צריכה להיות איך לנצל את המשאב הנוצרי, ההיסטוריה והקדושה המשולשת של ירושלים לחיזוקה ולפיתוחה כעיר עולם. הגיע הזמן שבמקום לריב נבין איזה אוצר יש לנו כאן…

ד"ר צביה גרינפלד (ח"כ לשעבר, מכון מפנה)

באופן טבעי אנסה להציג את הזווית החרדית. בתל אביב ובסביבתה יש אוכלוסייה מגוונת שמקבילה במובנים רבים לאוכלוסייה הירושלמית. נוכל למצוא קבוצה גדולה מאוד של יהודים בורגנים, קבוצה של תושבים ערבים, בעיקר ביפו, וקבוצה של חרדים שמתרכזים בבני ברק. אלה המרכיבים היסודיים של הסביבה הירושלמית, אבל תל אביב לא נתפסת בעינינו כעיר מעורבת, כטעונת מתח. בירושלים קיים מוקד מתח מובנה בין הקבוצות. מדוע זה כך? תל אביב נתפסת כעיר שפותרת את בעיותיה באופן זורם. היא מפנה מקום להווי הערבי והמזרחי. נעשים מאמצים גדולים מאוד להתייחס באופן הוגן לכולם. קיימת תחושה שתל אביב הצליחה למצוא פתרון שאנחנו בירושלים עדיין לא הגענו אליו.

אני גרה בהר נוף. לפני עשרים שנה הגענו לשכונה, ומאז היא עברה תהליכים מעניינים. בשלב הראשון עזבו החילונים, והשכונה נותרה דתית-חרדית בלבד. חלק כיפות סרוגות וחלק גדול יותר של חרדים. בעשר השנים האחרונות מהגרים אנשי הכיפות הסרוגות מחוץ לשכונה. אין שירות לצרכים שלהם, ובתי הכנסת ובתי הספר שלהם הולכים ומצטמצמים. בשנים האחרונות רואים גם הגירה של חרדים מתונים שיוצאים מחוץ לשכונה. במקביל מתפתח תהליך מיליטנטי בשכונה, שכולו שאיפה לכבוש עוד טריטוריה, עוד שטח, עוד בניין, ולהגדיל את המסה החרדית הקיצונית. כלומר הקבוצה השלטת הולכת ומתחזקת באופן מובהק ומיליטנטי, ואני לא יודעת כמה זמן אוכל לגור שם.

יש לנו שאריות של פארק על גבעה, שננגס לאורך השנים על ידי מוסדות. נותר מעט מאוד מהפארק. לפני כמה שנים החליטו כמה נציגים של ש"ס בעירייה שהגיע הזמן לבנות שם קבוצת בניינים מרשימה ולחסל את הפארק לחלוטין. התושבים יצאו למאבק. השכונה הזאת אין בה בכלל פארקים. לפני שמונה שנים מספר הילדים בשכונה עמד על 50 אלף. כמה נדנדות יש בשכונה? ארבע. זאת שכונה שמייצרת כל יום 30 טון אשפה. הבעיה העיקרית היא הנגיסה ביכולת של חלק מהאזרחים לקיים אורח חיים רגיל. זאת בעיה חמורה ביחסים. יש אנשים שצריכים קצת ירוק, ויש אנשים שזה לא מעסיק אותם בכלל על אף שיש להם ילדים.

נדמה לי שאנחנו רואים בתל אביב ובסביבותיה מודל לא רע של חיים בצוותא. ירושלים הולכת ומתחרדת. הסיכוי שאולי יהיה אפשרי בעתיד לחגוג את חג המולד בעיר או לנהל קונצרטים בכנסייה, הולך ומתעמעם ככל שהמספר היחסי של החרדים ילך ויגדל.

ההבדל בין תל אביב לבין ירושלים הוא המודרניזציה. ככל שהמודרניזציה תעמיק בקרב החרדים, הערבים וכל אוכלוסייה קיצונית אחרת, תעלה הסובלנות ההדדית. היכולת לחיות בשלום עם מי שאיננו מסכים אתך, ועם זאת הוא ממש קרוב, זה הפתרון המרכזי. אך איך מחוללים אותו? איך מאפשרים אותו? החזרה לערכים המסורתיים היא הרסנית. הניסיון ללכת ולדבר עם קבוצות שונות ולעודד אותם לחזור למגמות היסוד התרבותיות שלהם ירבה את הפילוג, את המתחים ואת המיליטנטיות. זה לא יפחית את המתחים. אם נבדוק תקדימים היסטוריים במקומות בעולם, כמו בבלפסט ובבלקן, נראה שהסיכוי היחיד שלנו להתגבר על הפילוג הוא לא לעודד את התפיסות העצמיות של הקבוצה, אלא ההפך הוא הנכון. צריך ללמד אנשים שהזהות שלהם אינה זאת שמעצבת אותם באופן בלעדי ומרבי בחברה. התפיסה הזאת לצערי מנוגדת לזרמים מרכזיים במחשבה האקדמית, ולכן היא לא תזכה להצלחה.

 

פרופסור עזיז חיידר (מכון ון ליר, מכללת דוד ילין)

הסכסוכים על אתרים דתיים מייצגים דבר עמוק יותר, ופשוט קל לנו לברוח ולדבר על המבנים. מי מוביל את הסכסוך? תושבי המקום או אולי אחרים? ב-15 השנים האחרונות הולכת ומשתנה המפה בישראל. המאפיינים של האוכלוסיות בערים המעורבות משתנים מהר מאוד, ונוצרות עוד ערים מעורבות, אבל לא באופן רשמי כי העיריות לא רוצות להכיר בעובדה הזאת.

השינוי הזה קורה בגלל תהליכי הגירה. מהי רמת הדתיות של אלה המהגרים מהערים ואל הערים? מהם דפוסי הדתיות שלהם? יש הבדל בין דתיים בינם לבין עצמם לבין כאלה שרוצים לכפות את הטקסים שלהם על אחרים? האם אנחנו מדברים על הייצוג הדתי במרחב הציבורי, או שהעניין הדתי מייצג סכסוכים עמוקים יותר?

כיום יש הגירה רבה מהשכונות הערביות בערים המעורבות אל השכונות היהודיות. זה משנה גם את המקום שממנו יוצאים המהגרים וגם את הרכב האוכלוסיות שאליהן הם מגיעים. קיימת הגירה מיישובים ערביים לערים מעורבות. ההגירה הזאת היא משני סוגים: לשכונות הערביות ולשכונות היהודיות. זה מצב חדש בישראל, לראות ערבים מהגרים אל שכונות יהודיות. השאלה היא אם המהגרים הערבים מתפזרים במקומות השונים, וגם מהי מידת הסובלנות של הצד השני.

המהגרים הערבים לשכונות היהודיות הם צעירים בעלי השכלה גבוהה, שעוסקים במקצועות חופשיים של המעמד הבינוני או הגבוה. חלק גדול מהם בעל רמת השכלה הרבה יותר גבוהה ורמת  חיים הרבה יותר גבוהה מהאוכלוסייה שאליה הוא מגיע, הערבית והיהודית. התופעה משנה את הנתונים הכלליים של הערים המעורבות בישראל מבחינת השכלה, השתתפות בכוח העבודה, הכנסה ורמת חיים. הנתונים היום מצביעים על עלייה גדולה ברמת החיים ובהשכלה כמעט בכל הממדים, של האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות.

יש שכונות ערביות בלוד וברמלה שהן שכונות עוני, וחיות כאילו בעולם השלישי. הן רחוקות רק 20 קילומטר מתל אביב. שכונות חסרות כביש, ביוב, שירותי תברואה, תאורה ומדרכות. ישנן שכונות בישראל שאינן מוכרות, כמו כפרים לא מוכרים בצפון ובדרום. גם ברמלה ובלוד ישנה שכונה לא מוכרת, קיימת באוויר, שאף אחד לא מכיר בה והיא חממה לעבריינות, שבדרך כלל מייחסים אותה לערבים. במקומות כאלה אנשים באים מבחוץ, ומשתמשים בדת כדי לגרום לסכסוכים מסיבות פוליטיות וכלכליות. זה קורה גם במקומות שאין בהם אוכלוסייה ערבית, כמו בטבריה. הנתונים כבר משתנים בגלל גלי ההגירה, אבל זה ישתנה בצורה עמוקה יותר בהמשך. לכן כל מה שאנחנו אומרים על סכסוכים, יכול להיות שלא יהיה כבר רלוונטי, ואם כן – יהיה בעל מאפיינים שונים.

 

הרב פרופסור נפתלי רוטנברג (מכון ון ליר, רב היישוב הר אדר)

לפני כמה חודשים באה אל משרדי חוקרת אנתרופולוגית כדי לראיין אותי על האחר בירושלים. "מהו האחר בשבילך?" היא שאלה. עניתי שאין לי אחרים. חשבתי, "מאיפה זה בא לי?". המחשבה הזאת הובילה אותי לבית הוריי בבקעה, לשם הגיעו הוריי מחיפה בשנות החמישים. גרנו בבניין ובו משפחות יהודיות וערביות, כולם בדמי מפתח, וזאת הייתה משפחה אחת גדולה. הוריי דיברו ערבית רהוטה, ובסוכות ישבו כולם יחד בסוכה ודיברו ערבית.

אני רוצה לדבר על שלושה נושאים: האחר והאחרות, סכסוכים בין קבוצות על רקע דת ופוליטיקה, והמניפולציה הפוליטית על רגשות הדת.

אחר ואחרות: קבוצות הן דבר אקסקלוסיבי. הן קובעות לעצמן השתייכות לקבוצה. הדבר הזה כבר יוצר מצב של אחר. ישנה נטייה להתעלם מההגדרות הפרטיקולריות הקבוצתיות ולייצר מרחב שיש לו הרבה כינויים. זאת אשליה. זה לא עובד, זה לא קיים ולא יפתור שום בעיה. קיימת גישה שנייה, שלפיה האחר הוא דחוי, הוא בחוץ. אין סיכוי בגישה הזאת. וישנה גישה שלישית, שיוצאת מתוך כבוד עמוק למה שמייחד כל קבוצה ותרבות וכל יחיד. יש דרך למצוא בכל זאת קווים של חיבור וגשרים. קארל שמידט אמר שאין דבר כזה זהות קבוצתית או לאומית בלי אויב. ז'אן פול סארטר חידד את זה כשאמר שלכל קבוצה יש מרכיבים של זהות חיובית. המאבק המוסרי והחינוכי של כולנו הוא לחזק את המרכיבים האלה.

סכסוכים: אני לא מסכים שאם יש סכסוך בין שניים, אז טוב שיש שלישי. אין כאן שלוש קבוצות. יש פה עשרות קבוצו, ועיקר הסכסוך קורה בתתי-הקבוצות שלנו לבין עצמן.

המניפולציה הפוליטית: המניפולציה הפוליטית משרתת את מה שהמנהיגים הפוליטיים וראשי הקבוצות רוצים. יש לנו מתחים בין קבוצות בירושלים. המחקרים מראים שמבחינה היסטורית הם צפו על פני השטח והגיעו לאלימות לא בגלל רגש דתי עמוק, אלא כי זה שירת אינטרס פוליטי כלשהו.

בכיוון המעשי ברור לנו היום שישנה תשתית אנושית רחבה מאוד בקרב אנשי דת ואנשים בתוך הדתות שמאפשרים ויכוח, ומסכימים שלא צריך להסכים על כל דבר כל עוד אין שפיכות דמים. זה בדיוק העניין. ניתן לעשות הרבה כדי להקטין את המניפולציה הפוליטית שמשתמשת בדת עד לכדי שפיכות דמים. רוב הסכסוכים בירושלים נוצרו בשטח מצומצם של שישה וחצי דונם. אלה הם סכסוכים עתיקים שהושקעו בהם שנים. אל תיקחו את הסכסוכים העתיקים שלנו מפני שהם חשובים ומפתחים זהות. זאת הדרך של ירושלים להיות סובלנית. כאן נולדו הסכסוכים. לא המצאנו אותם. אנחנו המצאנו את הפוליטיקה שעושה מניפולציות. תשמרו לנו את הסכסוכים. זה מה שעושה לנו את העיר הזאת לכל כך נפלאה.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.

מושב רביעי: לגדול בעיר מעורבת – חינוך, תאוריה ומעשה

ד"ר חאלד אבו עסבה (מכון מסאר למחקר חברתי, מכללת אלקאסמי ומכללת בית ברל)

כל תהליך הסוציאליזציה מתמקד בחינוך, ולכן חשוב לבדוק אותו במודלים שמתבצעים גם ברמת העשייה ולא רק בתאוריה: היהודים מפחדים להגיע לכפרים; כשמעלים אותנו לשידור, מראיינים אותנו תמיד לגבי החברה הערבית, כאילו אנחנו מומחים לחינוך הערבי. אנחנו יכולים לדבר על כל נושא, אבל ממקמים אותנו במקום הזה, וככה גם הציבור תופס אותנו. איך לשנות את זה? זה אגוז קשה והוא מעצב את דעת הקהל.

על החינוך ניתן לדבר רבות, והרבה לא ניתן למערכת החינוך הערבית. צריך לחשוב אם מחנכים לשיח אזרחי או אחר, אבל זה שייך למושב אחר.

אמין ח'לף (מית"ר אבו גוש, יד ביד: המרכז לחינוך יהודי-ערבי בישראל)

אני חושב שקשה היום למצוא עיר הומוגנית. הרבה ערים בעולם הפכו יותר ויותר למעורבות ורב-תרבותיות. השסע הגדול ביותר בחברה הישראלית הוא בין היהודים לערבים הפלסטינים ואזרחי המדינה, שהם כיום כ-17 אחוז מהאוכלוסייה. קיימת הפרדה בין שתי האוכלוסיות, וחסר מפגש שוויוני.

הפתרון הוא חינוך משותף ושוויוני מגיל צעיר. אחרי עשרות שנים בתחום, הגעתי ב-97 לבניית המודל להקמת מרכז לחינוך יהודי-ערבי בישראל. החלטנו להקים בתי ספר משותפים ושוויוניים במטרה לקדם ולפתח את שיתוף הפעולה, בעיקר על ידי הקמת מסגרות משותפות בבתי הספר עבור תלמידים יהודים וערבים. חינוך דו-לשוני לאומי ורב תרבותי. איך אנחנו יכולים לחיות בשוויון? בסיסמה כולם בעד שוויון, אבל מה המשמעות שלו בפועל? בפועל חוץ מדיבורים, אין ניסיון אמיתי לבנות את השותפות הזאת. קפצנו למים, וביססנו את השוויון על שלושה עמודים: דו-לשוניות, דו-לאומיות ורב-תרבותיות.

דו-לשוניות: אפשר לצפות למציאות אחרת במדינה שהערבים בה הם חלק לא קטן, והשפה משקפת את יחסי הכוחות בחברה.

דו-לאומיות: ברור שאנחנו פלסטינים ויהודים החיים כאן. זוהי אחת הסוגיות המורכבות. שני הלאומים עדיין חיים את הסכסוך המתמשך. איך אנחנו לחיות ביחד ולהתמודד עם שני נרטיבים מתנגשים? צריך לשים את הדברים על השולחן. בדיאלוג אמיתי נצליח להתמודד עם המציאות, וזה גם מה שהיה בפועל. למשל, בפרויקט שלנו אנחנו מציינים את החגים הלאומיים של שני הצדדים.

רב-תרבותיות: זה טוב, מעשיר וחשוב לשמור על מספר שווה של מורים ואנשי צוות. איך אני יודע אם ארגון הוא שוויוני? אני מסתכל מי מחזיק בעמדות הכוח בארגון. למשל, כמה ערבים פלסטינים נמצאים בתוך הממשלה? זה משקף את התמונה. בעמותת יד ביד היה חשוב להציב שני מנהלים, שתי מורות ומספר שווה של יהודים וערבים.

הגרעין הוא התלמידים. הם העתיד. אנחנו רוצים שהם יזכו לגדול ביחד, מה שאנחנו לא זכינו לו. אנחנו חייבים להשקיע בעבודה עם המורים. ללמד את המורות היהודיות ערבית, ללמד את היהודים לוותר על עמדות הכוח, ולהעצים את הפלסטינים. התלמידים חוזרים הביתה ומשקיעים בסביבה שלהם. כשהייתי ראש "יד ביד", הקמנו ארבע מסגרות בבתי הספר: בגליל, בבאר שבע, בית צפפה בירושלים ובכפר קרע שהיה אחד השיאים של העשייה שלנו, להקים בית ספר יהודי-ערבי בכפר ערבי. הקמת המסגרות האלה עוזרת בתהליך העיור, שכמעט ולא קיים אצל הערבים בישראל. רק מיעוט מחליט לגור בערים.

לפני שנתיים סיימתי את תפקידי שם. אני גאה ביומן הרב-תרבותי שהוצאנו ובתוכו החגים של כולם, כולל הסיגד האתיופי. העמותה זכתה לפרסים, לסיקור תקשורתי ולביקורי אח"מים, אבל אידאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. כל העשייה הזאת של בתי ספר משותפים בערים מעורבות כמנגנון לשינוי חברתי, עומדת בפני לא מעט שאלות: צריך להסתכל ביקורתית על האידיאולוגיה והעשייה. במיוחד אחרי ששני מחזורים של יד ביד סיימו את לימודיהם. צריך לבדוק האם הצלחנו ועד כמה. צריך לעשות מחקר רציני שיבדוק סוגיות כמו דו-לשוניות. אני צריך לדבר ערבית מבלי להרגיש שלא מבינים אותי. ישנן שאלות של זהות, כמו האם באמת שני הצדדים מרוויחים? השחייה נגד הזרם מעייפת. אנחנו לא הזרם המרכזי במדינה, והשאלה היא אם אנחנו מצליחים לשמור על העצמאות שלנו, או שהמערכת משתלטת עלינו. צריך גם לבדוק את היכולת של בתי הספר לשנות את המציאות. במציאות של יד ויד היו יותר ערבים מיהודים, ואני שואל למה זה ככה? אין הצדקה לבית ספר כזה אם אין חצי-חצי. בגיל הרך צריך להתחיל מטרום חובה.

אם יש תקשורת אחרת שיכולה להשפיע על המציאות, איך מגיעים אליה? בתקשורת הישראלית אין שום ייצוג לערבי, לא רק באוניברסיטאות, בכל מקום. אני לא יודע איך מגיעים לזה.

 

שולה מולא (האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה)

זאת השנה השמינית שאני מלווה את הילד בכיתה בחג הסיגד. התשוקה שלי היא שיכירו, שייפתחו, שיטעמו את האמהרית, את החגים ואת המנהגים. הקהילה בסביבה עברה שינוי בשנים האחרונות והיא פתוחה יותר לקבל את הסיגד. זאת השנה הרביעית שנשיא המדינה פותח את החג, מה שנותן לנו לגיטימציה ומזמין גם אחרים להשתתף בו, לא רק כמציצים וכאנתרופולוגים. הצעירים מרגישים יותר גאווה וביטחון לדבר על זה. השיח משתנה, והסיפור של חג הסיגד מסופר מחדש.

אבל אני לא נאיבית, ואני רוצה לדבר על 120 אלף אנשים יוצאי אתיופיה שחיים בארץ. 40 אלף ילידי הארץ. רוב הקהילה נולדה לפני 20 שנה. מבחינת החיים, התמונה לא מדהימה. רוב הקהילה גרה בערים חלשות או בשכונות חלשות בערים הגדולות. כולם כתבו על הקשרים בין מדיניות הדיור לבין תעסוקה, ובכל זאת גם העליות החדשות חוות את האפליה מאותו כיוון. היום שולחים אותם ליפו ג' או לשכונת עג'מי ביפו. בירושלים שולחים אותם לסן מרטין או לאזורים שמאוישים באנשים קשיי יום. החיבור בין שכונות חלשות לבין חינוך חלש ורווחה שפושטת רגל, משמר את הנחיתות של הקהילה האתיופית.

הסיגד הוא חג שכולו יום כיסופים לציון. כל היום מתפללים בעומק לב לחזור לירושלים, ובכל זאת הקהילה לא גרה כאן. מדיניות הדיור הפנתה את האתיופים לקריית מלאכי ולקריית גת, והשמועה אומרת שטדי קולק אמר שעל גופתו המתה יגיעו האתיופים לכאן, כי "יש לנו מספיק ערבים". רק עכשיו מגיעה הקהילה לירושלים. לקנות בית בסן מרטין עדיין יותר יקר מאשר לקנות דירה בלוד. היום אולי 4,000 אתיופים גרים בירושלים. זה כלום.

עבודת התזה שלי עסקה בהתמודדות של האתיופים עם גזענות. ראיינתי הרבה בני נוער 16–18, כולם שואפים ל"רגילוּת", אם נשתמש במונח שלהם. כולם רוצים להיות כמו כולם. בדקתי את זה בשלושה תחומים: ישראליות, יהודיות וצבע עור.

יהודיות: הם יודעים שהנחת היסוד של היהודיות היא ביולוגית. זאת לא דת אלא מעבר לזה, קשר גנטי. אז הם מדלגים על זה ומאמצים את הנרטיב המשותף: גם אנחנו היינו פה עוד מימי אברהם, יצחק ויעקב. אנחנו אותו דבר, היינו פה, ואנחנו שווים לגמרי.

הישראליות: הישראליות מופיעה בניגוד לערביות. כאן הגבולות ברורים: אני ישראלי ולא ערבי. ביחס לאתיופיוּת, אני לא כמו כל האתיופים. אני מפטפטת, רועשת, לא שקטה, שלא יחשבו שאני מופנמת. אני מצביעה בכיתה גם אם אני לא יודעת את התשובה.

צבע עור: השאיפה ללבנוּת. אחרי שדיברנו על גוני העור באתיופיה – שחורים, אדומי עור, מתגאה אחת הנערות בכך שהרחוב הישראלי לא מזהה אותה כאתיופית. "חושבים שאני לא אתיופית", היא אומרת לי, "הרגליים שלי בגוון אדום, אפור, אפילו לבן, כשאני הולכת עם קצר רואים את הוורידים מרוב שהרגליים לבנות. גם את", היא מוסיפה, "את חומה לא שחורה, יש יותר שחורים ממך. באתיופיה הייתי ממש אדומה, פה השחירו את כולנו. שואלים אותי אם אני תימנייה או אמריקאית, לא יודעים שאני אתיופית. אני גאה להיות אתיופית, שלא תחשבי".הסיפור של צבע העור מופיע בכל דיבור. אחד הנערים סיפר לי שעל אף שנולד כאן, והוא הראשון בכיתה במקצועות לשון ותלמוד, שני מקצועות שמייצגים את הישראליות העמוקה ביותר, חושבים שהוא עולה חדש. "אני נראה לך מישהו שצריך פרויקט לאומי של אתיופים?" הוא אומר לי, "אבל המורים לא מבינים, הם חושבים שאני עולה".

מה ההבדל בין עולים מאתיופיה לבין עולים אחרים? משבר הגירה, מצב כלכלי, הכול נכון, כל העולים חווים את זה. מה שמחריף את הבעיה אצל האתיופים הוא צבע העור. אני גרה פה 30 שנה ותמיד ישאלו אותי אם אני צריכה בגדים, עבודה או אם אני עובדת ניקיון. כל עוד הקשר הזה בין צבע העור שלי לנחיתות מעמדית לא יישבר, אני לעולם אשאר מנקה. התשובה צריכה להיות גם כלכלית וגם עבודה ממוקדת עם הילדים וההורים על נושא המעמדות. כל יום אני נושכת את השפתיים כי המאמץ שלי הוא לא ללמד את הילד לקרוא, אלא שהמורה לא תסתכל עליו כעל אחד שלא יכול, שתסתכל על האימא שלו כפרטנר שלה לחינוך. הבעיה היא שמייחסים יכולות נמוכות לתלמידים, בלי קשר לכישורים שלהם.

צריך לשנות את המבט התקשורתי. נהגי מוניות הם דוגמה לישראלי המצוי שתמיד מנסה לברר אם בעלי אתיופי ומתי הוא יהרוג אותי. זה בגלל התקשורת שמנציחה מעמדות. אני מאמינה שאפשר לעשות משהו באמצעות ספרות. אנחנו ממיינים את הספרים שמגיעים אלינו כדי למנוע גזענות. החזון שלי הוא לעשות עבודה משותפת, לייצר בריתות כדי ליצור מצב חברתי מעמדי שווה.

ד"ר תמר ורטה זהבי (מכללת דוד ילין)

בתחילת שנת 67, לפני מלחמת ששת הימים, הייתה אווירה שמדינות האויב, הערבים, יזרקו אותנו לים. כילדה ממש פחדתי. זמן קצר לאחר המלחמה הגיע לגינה שלנו מחמוד, והפך לגנן שלנו שהפריח את השממה בגינה הירושלמית. הוא היה פוגש אותי בחזרה מבית הספר, ומהר מאוד הצטרפה אליו סואלה עוזרת הבית. המשפחה שלי השתדרגה מהר, ההורים שלי היו עסוקים בקריירות, וסביבנו התהלכו נותני שירות ערבים שאת כולם אהבתי. יום אחד הייתי חולה וחשבתי לעצמי שאם אלה האויבים שלנו, איך אימא מכניסה אותם הביתה ומשאירה אותי לבד אתם? שם התגבשה התובנה שלי, שלפיה אף אחד לא יגיד לי מי האויבים שלי. לי אין אויבים. כמובן שלא הכרתי את המילה כיבוש ולא פוסט קולוניאליזם, אבל זאת הייתה חוויה מכוננת שאני מנסה עד היום להעביר בספרים שאני כותבת לילדים ולנוער. הספרים האלה הם כלי חינוכי עבורי, ומהר מאוד הצלחתי להיכנס אתם למערכת החינוך, ואני נפגשת עם ילדים ובני נוער, כדי לדבר איתם על זה, להסביר להם שנתנו להם הבניות על אויבים בעולם מלחמתי-סכסוכי שהם חיים בו. אני רוצה לומר להם, בואו תראו אם אתם יכולים לסדוק את ההבניות האלה.

"רים הילדה מעין חוד" הוא ספר דו-לשוני. הערבית למעלה והעברית למטה. זה ספר על ילדה שקוראים לה רים, ועל הקשרים שלה עם בעלי החיים. כתבתי את הספר עם עבד, ויחד הסתובבנו עם הספר הזה בכל הארץ והוא נקלט היטב. אחת השאלות שהילדים שואלים: למה הערבית למעלה? זה כל כך מפריע להם. ואז מתחיל דיון שבו אנחנו שואלים אותם מה הם היו רוצים שיהיה, ולמה זה צריך להיות ההפך. מה זה משנה? אנחנו מייצרים שיחה על הגמוניות בשפה של ילדים. הם גם שואלים אם הילדה המצולמת בספר היא יהודייה או ערבייה, ואנחנו לא מגלים להם, אלא מפתחים דיון איך היא נראית, ערבייה או יהודייה, ואם אפשר לזהות את זה רק על פי המראה החיצוני.

המהדורה הראשונה של הספר נעלמה תוך חודש. לא האמנו. אז החלטנו לכתוב ספר נוסף: "החלום של יוסף". יוסף הוא ילד שחי במחנה הפליטים דהיישה. הספר מלווה את סדר היום שלו. כאן ההצגה של השפות היא זו לצד זו ולא זו תחת זו. התלמידים היהודים שאלו אם הם יכולים לנסוע לדהיישה, כי סיפרנו להם שזה מקום אמיתי. השבנו שהם לא יכולים לבקר שם, כי יש מחסום. הספר אִפשר לדבר עם הילדים על פוליטיקה, על אקטואליה ועל הקונפליקט.

"שרוטה" הוא ספר לנוער שכתבתי, והוא מספר על ילדה שחוותה פיגוע ועל הדרך שלה להתמודד עם זה. היא מנסה להבין מדוע מישהו רוצה לפגוע בה. זה מסע פוליטי לא פשוט, ומי שעוזרים לה במסע הם איתן, החבר שלה שהוא יהודי, ומאהֵר, בחור פלסטיני שחוקר אתה יחד את הנושא. זה ספר קשה. בנרטיב הישראלי לא נוהגים לערב ערבי בנושא הפיגועים. הם מודרים מהדיון הזה כי הם שייכים למפגעים. על אף כל זאת, הילדים ובני הנוער רוצים מאוד לסדוק את ההבניות האלה. קשה להם לחיות בעולם של קונפליקט ומלחמות.

הספר מאפשר לי להפגיש נער ערבי עם יהודי. הוא מניב דיונים העוסקים בתכנים שהם חומר נפץ מבחינת מערכת החינוך. את התכנים האלה בדרך כלל המורים לא ששים להכניס, כי גם הם כבולים תחת הוראות של מפקחים מעליהם. הכלי הספרותי הוא כלי חינוכי מצוין לזה. מבחינתי האפשרות להכניס אוצר מילים שונה הוא לכשעצמו חשוב. אני לא משלה את עצמי שהסיפורים שלי עושים שינוי משמעותי בשיח, גם אם הם היו מסופרים בגיל שלוש במסגרת מערכת החינוך, כי אנחנו חיים במציאות קונפליקטואלית חזקה יותר. כל המערכות, כולל החינוכית, פועלות בניגוד לתכנים האלה. גם התקשורת היא חומה בצורה נגדנו. למעשה, אנחנו רואים איפה אנחנו חיים היום.

 

ד"ר אוקי מרושק קלארמן (מדרשת אדם)

ערים מעורבות מזמינות אותנו להתמודד עם המפגש בין אוכלוסיית המיעוט לבין זאת ההגמונית. מניסיון של מדרשת אדם, המצב הרווח בבתי הספר הממלכתיים, בעיקר בערים המעורבות, הוא שהילדים לומדים יחד – קבוצות מוחלשות וחזקות. הם לא בחרו לבוא לשם, והמערכת צריכה להתמודד עם החלשה של קבוצות והעצמה של אחרות.

בדיונים סביב מועצת התלמידים בבתי הספר יש שאלה שלא דנים בה בדרך כלל: האם צריך להיות נציג לתלמידים האתיופים או המזרחיים? מלמדים איך לבחור מנהיג, מעודדים לשאול שאלות בנושאים של רב-תרבותיות, אבל אין עניין שהמועצה תהיה בנויה באופן כזה שיהיה ייצוג לכל אחת הקבוצות שמרכיבות את בתי הספר. לא נשאלות שאלות אמיתיות שיכולות להעצים את הקבוצות האלה. ההתייחסות לקבוצות המיעוט היא קודם כול ללמד חלק מהקבוצות המוחלשות, ואחר כך לשלוח אותן לטיפול. צריך לשבור את החיץ הזה, לבדוק מה בפדגוגיה מייצר את ההחלשה, ולא להעצים את החלש לאחר שהמערכת דאגה קודם כול להחליש אותו. למשל בנסיעות לפולין, רק מי שיש לו כסף יכול להירשם לכך. מי שאין לו יכול לבקש מלגה. כלומר, מראש פונים לעשירים. חלק מהתלמידים המזרחים מביעים חוסר עניין ואומרים, "זה השואה שלכם, לא שלנו". כלומר המערכת משדרת לתלמידים שמי שאין לו כסף, שלא ייסע לפולין, ומצד שני היא מצביעה על הילד המזרחי שאינו רוצה להשתלב.

איך מהפכים את הפדגוגיה הזאת? אנחנו מלמדים להביט בשואה בדרך אחרת, ולמצוא את ההקשרים לסיפור המשפחה שלך. נכון שהשואה השפיעה בצורה דרמטית על יהדות אירופה, אבל מלחמת העולם השנייה השפיעה גם על קבוצות שונות בעולם, למשל על היהודים בלבנון. אנחנו משנים את תפיסת המרחב ההיסטורי, את הנטייה לראות את המרכזיות של המלחמה באירופה, ומלמדים היסטוריה אחרת. זאת הכלה פדגוגית שמשתפת את כל הקבוצות באופן שווה. הפתרון הוא פדגוגי ולא טיפולי. פרויקט נוסף שלנו שמתקיים כבר ארבע שנים, הוא סימולציה של אירועים היסטוריים שקרו באו"ם וקשורים במדינת ישראל, למשל הסכמי שביתת הנשק ב-49. התלמידים צריכים לייצג את המדינות שמהן הגיעו הם או הוריהם. חל פה היפוך מרתק. העדתיות, שהייתה עד כה מקור להחלשה, הופכת למקור כוח, וזה מאפשר להם להתחבר אליה כנקודת כוח במקום להכחיש אותה. באחד מבתי הספר היו לנו שני תלמידים, נוצרי ויהודי. נתנו להם משימה. אמרנו להם שהם כוח החלוץ לבעיית ירושלים. עליהם למצוא פתרון טוב שיאפשר להם ללכת עם ההורים שלהם ברחוב ולהרגיש טוב. רק פתרון שיאפשר את זה, הוא הנכון.

יש לנו אתגר פדגוגי רציני מאוד בהתמודדות שלנו עם ריבוי הקבוצות בבתי הספר הרגילים. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מייצרים העצמה, ולא טיפול והחלשה, אלא דרך הפדגוגיה והחינוך הבלתי פורמלי. זאת רק תחילתה של דרך שצריך עוד להעמיק אותה. עיקר ההשקעה צריכה להיות עם המורים. התלמידים גדלים ומסיימים את בית הספר, אבל המורים הם אלה שנשארים שם. אם המורה לא עבר שינוי מהותי, קשה יהיה לעשות שינוי. גם במכללות המורים צריכות לעשות שינוי רדיקלי בחשיבה הפדגוגית, כדי שיוכלו להחזיק במסר שאנחנו רוצים להעביר.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.

מושב שלישי: נוף לשוני – נגישות ושוויון למגוון האוכלוסיות העירוני

ד"ר חגי אגמון שניר (המרכז הבינתרבותי ירושלים)

המרכז הבינתרבותי בירושלים מתמקד בשאלה כיצד יכולות קבוצות האוכלוסייה השונות בעיר, כלומר פלסטינים, עולים, מבקשי מקלט ואחרים, להסתדר יחד בצורה אופטימלית בעיר. איך המערכות לומדות להתאים את עצמן לזהויות השונות. למשל, בתחום הבריאות מוכח מחקרית שתרגום השפה עוזר ואף מציל חיים. נושא אחד קשור לשילוט במוסדות ונושא שני בתרגום השפה. הפתרונות הקיימים בארץ הם לבקש מהמטופל להביא חבר שיתרגם את דבריו; לפעמים זה פשוט מישהו מהמסדרון; או שלוקחים איש צוות דובר השפה. מעבר לזה שזה לא אתי, זה גם לא מקצועי. יכולה להיות אחות מצוינת שדוברת שתי שפות, אבל היא לא יודעת לתרגם נכון. כך היא מעבירה מידע לא נכון לרופא. במסגרת העבודה במרכז, לימדנו עובדים דו-לשוניים בבתי החולים בעיר, ביקור חולים, הדסה, קופת חולים כללית, בריאות הנפש, איך לתרגם נכון מבחינה מקצועית. בהדסה עשינו זאת בצורת שירות מתנדבים ברוסית ובערבית. הם עברו קורס מקצועי לחלוטין בפרויקט משותף עם קרן ירושלים, שאימצה אותו כדבר מרכזי. זוהי בשורה שאולי דרכה נוכל להראות שינויים.

אני רוצה להציג ידיעה עיתונאית שהתפרסמה לא מכבר על רכבת ישראל שמתנגדת לכריזה בשפה הערבית. התגובה הרשמית של מנכ"ל הרכבת: "זה יעשה רעש". אבל וידאו עם פרסומות ממומנות הוא דווקא הכניס. תראו איזו אצטלה מקצועית הוא סיפק כדי לא לספק נגישות לשונית. כדי להמחיש לכם עד כמה הנושא כאוב ונגוע, וחוצה את התחום הלשוני לעבר הפוליטי, אני רוצה להציג את הטוקבקים שנכתבו לאותה ידיעה. יש כאלה שטוענים שם שצריך להתחיל באמהרית וברוסית לפני שמכניסים ערבית לרכבת ישראל. בתגובה אומרת מישהי ערבייה, "אנחנו היינו פה קודם. ערבית ועברית הן השפות הרשמיות". כאן כדאי להוסיף שבנושאים של נגישות לשונית, אין רלוונטיות לשפות הרשמיות. אם יש מקום שהרוב בו דוברים ספרדית, צריך להיות שלט בספרדית. השיח הזה באינטרנט מוביל לבסוף לוויכוח פוליטי של מי היה פה קודם, מי צריך ללכת, ושל מי המדינה הזאת.

דוגמה נוספת, בבית ספר לסיעוד יש שלט האוסר ניהול שיחה בשפה זרה. השפה הרשמית היא עברית, נכתב בו. ההודעה מיועדת לסטודנטיות שמדברות ברוסית במסדרונות ובקפיטריה. עם זאת, שלט כמו "נא לא לזרוק מגבות לאסלה" מופיע בכל השפות, כדי שלא נתבלבל ונבין היטב מה אסור לנו לעשות.

אם ניקח את ניו יורק כדוגמה, מעבר לתרגום הם מתחשבים בדת ובמנהגים של האוכלוסיות השונות. שם יש חוק שלפיו ברגע שאחוז דמוגרפי עולה מעל אחוז מסוים, השפות בשילוט משתנות בהתאם. כך אתם יכולים לראות ברושורים בשלל שפות בבית החולים הלותרני. בארץ קיים היום טלפון חכם שמתרגם מעברית לאמהרית. זה טלפון יקר שקיים בעולם ב-240 שפות. בארץ זה רק באמהרית. הנושא הזה של נגישות לשונית ותרגום השפה הוא חשוב ביותר, ועשוי להציל חיים. לא מזמן נתבע בית חולים פורייה ב-300 אלף שקל, כי חוסר הבנה של שפת המטופלת גרם לאיבוד העובר שבבטנה. אני רוצה להזכיר, שפעם הדברים היו הפוכים, ואנשי היישוב העברי כתבו מכתבים למנהל בדבר כשירות תרבותית, "תנו לנו פקידים בעברית" ולא רק בערבית ובאנגלית הם התחננו. מאז התהפכו היוצרות.

 

עו"ד יעקב איברהים (יוזמות קרן אברהם)

אני רוצה לדבר על ההרגשה של אזרח ערבי בעיר מעורבת. בשנת 99 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבית המשפט בטענה שהשפה הערבית נעדרת בשילוט הרחוב, מה שאנחנו מכנים היום פסק דין עדאללה. ב-2002 החליט השופט אהרון ברק שהשפה הערבית היא אחת מהשפות הרשמיות בישראל, אבל בשטח הדברים נראים אחרת. למשל, שלט בירושלים שמבקש לא לחסום את התנועה, כתוב גם בערבית, אבל לא כזאת שאפשר להבין אותה. אתם חושבים שאם אני מקבל דוח אני יכול לתבוע פה?

לפני שבועיים נתקלתי בבית חולים הדסה בשלט נוסף בערבית, כזה שהמילים בו היו נפרדות ואי-אפשר היה להבין אותן. יש הרבה דוגמאות כאלה. יש כיתוב בערבית, אבל לא תקנית. אי-אפשר להבין. לעומת זאת את השלט "אסור לעשן" כתבו נכון בכל השפות, ואין אף טעות בערבית. כלומר כשיש הודעה אינפורמטיבית שצריכה להגיע לידיעת הציבור, לא משנה אם אתה מבין אותו ותדע אותו, אבל כשיש איסור דואגים שהשפה תהיה תקינה ביותר, כדי שכולם יבינו.

ערבית היא שפתם של האזרחים אשר חרף הסכסוך מבקשים לחיות כאזרחים שווים. בהתחלה קיבלנו מסר שאנחנו לא קיימים. זה המסר שקיבלתי. השפה היא זהות, דת ותרבות, אבל עכשיו אני רואה את השגיאות בכל יום ובכל מקום. בעקבות הפסיקה לחייב ערים מעורבות לכתוב בשפה הערבית, אני יודע שאני אכן קיים, אבל סוג ב'. אני לא חשוב. לא חשוב מספיק כדי שהשפה בשילוט תהיה תקינה.

בלוח החגים באתר האוניברסיטה אין התייחסות לחגים הערביים. מתוך 60 מוסדות לימוד, רק לתשעה יש אתר בערבית. אוניברסיטת חיפה, למשל, שהיא עיר מעורבת, מתרגמת את האתר שלה לשש שפות, אף לא אחת מהן ערבית. טופס של ביטוח לאומי, למשל, אני מעדיף לקרוא בעברית, כי אני לא מבין אותו בערבית.

היום האזרחים הערביים יותר מודעים לזה, בכל כנס מדגישים את השפה הערבית. פעם כולם קראו לי יעקב כמו בעברית, וזה לא הפריע לי, אבל עכשיו זה מפריע לי. יש לי זהות, זה השם שלי. יש לנו עכשיו בקרן אברהם פרויקט "השפה כגשר תרבותי", שבמסגרתו לומדים את השפה והתרבות הערבית ב-220 בתי ספר עבריים. מורות ערביות נכנסות ללמד את היהודים את השפה והתרבות הערבית.


פרופסור אילנה שוהמי (אוניברסיטת תל אביב)

תחום המחקר שלי בעשר השנים האחרונות הוא שפה במרחב. צריך להסתכל על השפה לא רק במובן של מה מדברים, אלא גם איך הדוברים מציגים את עצמם. השפה מגדירה את המרחב, זהו הנוף הלשוני, והיא מבטאת מתחים בין קבוצות.

אני רוצה להראות לכם שלטים בערבית ובאנגלית בלבד, או ערבית בלבד, או רק עברית וערבית. ניתן לראות שהשפות מגדירות את המרחב, והופכות אותו ממרחב למקום. התופעה אינה רנדומלית. זה נראה בלגן, אבל בניתוח מחקרי יש פה שיטה. המחקר מעוגן בתאוריות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, חינוכיות ואידאולוגיות. העברית משתלטת על הערבית, מייצגת עמדות כוח, ומראה למי שייך המרחב. המרחב אינו חלל ריק, לשפה יש אמצעים חזותיים שמגדירים אותה. למשל, אצל היהודים שולטות העברית והאנגלית אבל כמעט שלא רואים את הערבית. אצל הערבים במזרח ירושלים שולטות האנגלית והערבית, וכמעט שלא רואים עברית. אצל ערביי ישראל שולטות העברית והערבית, ומעט מאוד אנגלית. עם זאת השלט "לא לעשן" נמצא תמיד בכל השפות. כשאתה מתחיל לראות את המרחב בצורה כזאת, אתה מקבל משקפיים לניתוח פוליטי כלכלי. אין די בידיעה אילו שפות אתה מדבר, אלא מה אתה רואה במרחב. מה זה אומר יותר אנגלית ופחות ערבית? ערים מעורבות שהשילוט בהן הוא בשתי השפות, מעיד על כך שהחברה יותר טולרנטית. נצרת עלית, למשל, השליטה את העברית על הערבית.

ההתייחסות לשפה במרחב מצביעה על מוקד של מאבק על נוכחות, על השתתפות, על קבלה והדרה. דיאלוג במרחב נוצר דרך השילוט. דוגמאות: מדבקות בעברית נגד ערבים, שהודבקו על השילוט בערבית; שלט של מינימרקט בעברית, ומעליו אותיות קטנות ברוסית; רחוב מדינת היהודים, שמתורגם לאנגלית בלבד; חברת בזק בטירה, יישוב ערבי, כתוב בעברית בלבד ובתוספת שני דגלים של ישראל, שידעו מי הבוס פה.

בעיר מעורבת נפגשות הקבוצות ברמה יומיומית, אך השילוט מפריד ביניהן. למשל, בתל אביב יפו, מעניין לראות כיצד זה נעשה מלמעלה למטה או להפך. צריך לעשות מחקר על מה שקרה בשילוט של חגיגות מאה השנה לתל אביב. זה ממחיש את הציונות הלבנה. סמל העירייה היה כתוב בעברית בלבד. בחגיגות המאה נוסף לו כיתוב באנגלית. ראש העירייה חולדאי התנגד נחרצות להוסיף את הכיתוב בערבית על אף שאחוז גבוה של ערבים גר בעיר. במקרה של רחוב בוגרשוב, היה צריך בג"ץ כדי שיכניסו בשילוט הרחוב כיתוב בערבית.

בתחנה המרכזית בתל אביב אפשר למצוא ערבוב של שפות: ערבית, רוסית, אמהרית והודית. כלומר, מלמעלה למטה אין כלום, אבל מלמטה למעלה יש ריבוי של שפות. ביפו יש 46 אלף תושבים שחיים יחד, אבל מה עם הייצוג שלהם? ברוב השלטים העברית מופיעה ראשונה, האנגלית שנייה, ורק בסוף מופיעה הערבית. תלמידים יהודים וערבים, ילדים, סיירו בעיר והתבקשו לצלם עשרים שלטים. בחנו את התגובה של התלמידים לפני הסיור ואחריו. התלמידים הערבים היו מודעים לעניין של השפות, והתלמידים היהודים היו אדישים לזה. הערבים חשבו שביפו הם ימצאו הרבה שלטים בערבית, וגילו שזה לא כך. היהודים תפסו מראש את העברית כחשובה יותר, ולכן מבחינתם לא גילו שום דבר חדש. אחד הילדים כתב שהוא לא מבין למה האנגלית כתובה לפני הערבית, שהיא השפה הרשמית בישראל. הוא הסביר את זה שכמו שהשחורים באמריקה העדיפו בובה לבנה על פני שחורה כי הם גם חשבו שלבן זה יפה יותר, הערבים התחילו לחשוב שהעברית היא שפה יפה יותר, ומתביישים בערבית, הוא כותב.

אם כן, היה פער בין המרחב האמיתי לבין תפיסת המרחב של התלמידים. התלמידים הערבים שהשתתפו במחקר תפסו את יפו כעיר ערבית, והם לא רוצים שיתערבו להם בקיום, ושלא יהיו מתנחלים בעיר. המודעות הובילה לפעילויות לשינוי המציאות הבלתי צודקת. הם הפכו להיות מודעים שמוכרים להם את העיר שלהם. הם הגיעו הביתה, דיברו עם המשפחות, והעלו את המודעות בסביבה.

ישנו צורך להגדיל את השוויון. צדק חברתי, במיוחד בערים מעורבות, ושפה במרחב היא אמצעי משמעותי לכך. תל אביב מתעלמת מזה לחלוטין. היא מתעלמת מהאנשים האלה. לא רוצים לדבר עליהם. הלוואי שהעירייה הייתה מודעת לעושר הלשוני שמתקיים באזורים גדולים בעיר. צריך לבנות עיר קצת יותר הטרוגנית.

ד"ר דפנה יצחקי (אוניברסיטת בר אילן, סמינר הקיבוצים)

אני אדבר על שילוט ציבורי כזירת מדיניות לשון. כשאנחנו מסתכלים על שלט, אנחנו בודקים כמה שפות מוצגות בו? באיזו שפה נכתב השם? האם כותבים בתעתיק? האם הכיתוב הוא תקני? איזו שפה צריכה להיות רשומה מעל האחרת? אין יותר מדי חקיקה שקשורה לשפה. יש חקיקה משנית. יש את הבג"ץ של מע"צ שבעקבותיו הוספה הערבית לשילוט הבינעירוני. בדרום אפריקה יש יותר חקיקה שמתייחסת לשפה מאשר בישראל.

אני מדברת כמובן על בג"צ עדאללה, שהוגש ב-99 – הדרישה להוספת ערבית לשילוט עירוני בערים מעורבות. ברוב של שני שופטים, ברק ודורנר מול חשין, התקבלה העתירה, והדרישה הייתה להחיל את הפסק בתוך ארבע שנים. כלומר עד 2006 כל השילוט בערים המעורבות יהיה דו-לשוני. הפסק כלל את הדרישה לכתיב תקני, בגודל זהה שאינו פוגע בכבודם של הערבים.

מה קרה מאז? האם זה יצר שינוי תפיסתי בקרב מקבלי ההחלטות? בלוד וברמלה ראיינו את ראשי העיר, בתל אביב את יו"ר ועדת השילוט, בנצרת עלית לא הגענו לאף אחד. מצאנו שפעולת התכנון הלשוני הפכה אמנם למדיניות, אבל הפרקטיקה יושמה באופן חלקי. רוח המדיניות לא הוטמעה.

ברמלה הוחלפו תוך שנה שלטי הרחובות האחרים. זה עדיין בתהליך. כולם תלת-לשוניים, אבל שלט בית העירייה עדיין דו-לשוני, בלי ערבית. בלוד נזכרו להחיל את הפסק רק ב- 2008. הנרטיבים שחזרו בראיונות עם כולם: ההחלטה לא מיושמת, אבל לא ברור מי אחראי לזה. אין כתובת ברורה למי צריך לפנות. יו"ר ועדת השילוט לא רואה בכך את תפקידו, או שהערבים לא מתלוננים על שילוט כי הם מדברים היטב עברית. חלק אמרו שהם לא באמת עיר מעורבת, ולכן ההחלטה לא חלה עליהם. הרגשנו שזאת גזרת גורל שנפלה עליהם, אין באמת חשיבה של שיתוף הערבים בעיר, אין מדיניות סדורה ואין תפיסה דו-לשונית. יש נושאים חשובים יותר, אמרו לנו, או שערבית איננה השפה הרשמית.

לסיכום, נשארנו עם שאלות פתוחות. מהו מעמדה הרשמי של השפה הערבית, האם צריך להיות שילוט דו-לשוני או רב-לשוני, האם ישנם נושאים לשוניים הנתפסים כחשובים יותר? אם יש אקטיביזם מחאתי הוא על שמות הרחובות. ועדת השמות מלאה בהצעות. בתל אביב למשל, קיימת מדיניות חד-משמעית שלא מחליפים שמות של רחובות. יש להם רשימה ארוכה של שמות שמחכים בתור. מאגר הרחובות ללא שם שהם יכולים לנפק הוא רק ביפו, שם ישנם רחובות ממוספרים. אין להם מחויבות לקרוא לרחובות ביפו בשמות של אישים ערבים. זה לא נראה להם צורם כמו שנראה לנו. גם בירושלים טענו בפנינו שזהו אקט פוליטי לדרוש מתושבי מזרח ירושלים להכניס עברית לשילוט. זה יעורר זעם. ב-2008 רק 9 אחוז מכל האתרים הרשמיים באינטרנט היו מתורגמים לערבית. המדינה התחייבה, אבל הם עדיין בתהליך.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.

מושב שני: חשיבה תכנונית ומרחב בערים מעורבות

ישראל קמחי (מכון ירושלים לחקר ישראל, האוניברסיטה העברית)

נושא התכנון הוא אחד המשפיעים על כולנו, ודאי בערים מעורבות. ניתן ליצור שוויון ברמת השירותים בנושא תחבורה ומגורים ובהיקף שלהם. כשאנחנו מתכננים, אנחנו שוקלים גם את ההיבטים הפיזיים, החברתיים והכלכליים בו-זמנית, כחלק מחבילה אחת. האתגר התכנוני בערים מעורבות גדול יותר מבחינת מעורבות קהילתית.

בפרקטיקה של התכנון צריך להבין שאופיים של בני האדם הוא לגור בסמוך לדומים להם, לכן נוצרים מרחבים בעיר בדמות שכונות. בילדותי היו בירושלים 130 שכונות, שכל אחת מהן הייתה בעלת אופי אחר. זהות האדם עם השכונה הייתה ברורה לגמרי. יכולת לדעת על האדם כמעט הכול, אם ידעת מאיזו שכונה הגיע. היום זה השתנה, כי ישנם תהליכי הגירה והאוכלוסייה לא סטאטית. כל קבוצה באה ודוחקת את קודמתה. בעבר צפון ירושלים הייתה חילונית לגמרי. במהלך השנים האוכלוסייה החרדית דחקה את החילוניים לאזורים אחרים. קבוצות האוכלוסייה לא נוטות להתערבב אחת ברעותה, דבר שמצריך חשיבה תרבותית ומערכות שירותים נפרדות. כל אחת מהקהילות האלה, יש לה שירותים שונים שעל המתכנן לספק. ישנו ביקוש דיפרנציאלי לשירותים מהקבוצות השונות. הצרכים בעיר מעורבת כמו ירושלים הם כפולים מעיר רגילה, למשל החרדים צריכים בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות, או כשמדובר בבתי ספר לערבים. הפיצול הזה מייצר חוסר בכיתות במערכת החינוך בעיר. בהיעדר קרקעות שרובן ניתנות במסורה, המתכנן צריך לתמרן בשטח. תכניות האב תוחמות את העיר ומונעות גלישה לשטחים פתוחים. אנחנו בחנק במסגרת סיפוק השירותים האלה. זה חלק מהמשחק הפוליטי בעיר. יש תחרות על הקרקע – החרדים דורשים; בכל מקום בו האוכלוסייה מזדקנת, תיכף מישהו נכנס פנימה. הנדידה ממקום למקום מתחילה ליצור סכסוכים בין הקבוצות.

הבעיה גדולה יותר כשהאוכלוסייה זזה ממקום למקום. המקום הקודם היה מותאם לסוג אוכלוסייה מסוים, וכשבאה האוכלוסייה החרדית, למשל, היא זקוקה לעוד בתי כנסת. יש בעיה לספק את זה, כי זה דורש עוד קרקע שאין. על בסיס של מחסור, נוצרים הקונפליקטים האלה.

לא דין אוכלוסייה ערבית כיהודית. צריך לחשוב מראש מבחינת השירותים. באוכלוסייה הערבית יש מחסור בבתי ספר ובגנים. הלב נחמץ כשרואים איך לומדים שם הילדים. לא תמיד זאת אפליה מכוונת. ירושלים גדולה גם על עיריית ירושלים וגם על מדינת ישראל.

הסכסוכים האלה גדולים ומעצימים. לא תמיד אנחנו יודעים איך לפתור את הדברים האלה, אבל בתכנון  צריכים לשאוף לשוויוניות גדולה. אחד הפתרונות בירושלים הוא התחבורה. אגד ניסה להשתלט על מזרח ירושלים, אבל זה לא הלך. היום ישנן שתי מערכות תחבורה נפרדות. המפגש היחיד הוא ברכבת הקלה, ומשתמשים בה יהודים וערבים בנסיעה למרכז העיר. מערך שירותים שיכול להיות משותף לשתי הקהילות הוא מבורך מאוד. אפשר ליצור את זה בבתי מלון כמקום עבודה משותף לערבים ויהודים, להשתמש בקרקע כמשרתת את שתי הקהילות. גם בבתי קפה אפשר ליצור מפגש משותף של אוכלוסיות. מחצית מתושבי העיר נולדו למצב הזה של עיר מעורבת. אפשר להסתגל ויש תמורות בשני הצדדים לכך. לרשות המקומית יש תפקיד מרכזי בשמירת האיזון בין הקהילות. ישנה הכוונה פוליטית בתוך ירושלים, אבל תמיד זה היה כך. זה לחץ ממשלתי שקשה להימנע ממנו. בערים מעורבות דרושה פתיחות, הכרה זה בזה, הבנת האחר, התחשבויות בצרכים האובייקטיביים של הקהילות השונות. אם לא יהיו הבנה ופתיחות, יהיו סכסוכים.

ד"ר נועה הייזלר רובין (בצלאל, אוניברסיטת בר אילן)

אני רוצה לדבר על העיר כלכתה כדוגמה לזהות עירונית שהיא גם תודעתית ומרחבית. כלכתה היא עיר קוסמו-פוליטית עם מגוון קהילות ותרבויות. אבל מעבר לזה, היא עיר אקטיבית ואנו מצפים לראות בה סובלנות תרבותית שבמסגרתה מתקבלות בברכה הקהילות השונות, שמביאות את עצמן לידי ביטוי. העיר עצמה מאפשרת את ההכלה ואת קיום אורח החיים הזה. להבדיל מלונדון, שבה חקרנו חיים עירוניים של ארבע קהילות ואת המרחב העירוני שנוצר כתוצאה מכך, כלכתה היא עיר של פזורה. חקרנו ארבע קהילות: הסינים, האנגלו-הודים, ההינדו והיהודים.

הקהילה היהודית מנתה בשיאה כ-5,000 איש שהגיעו מעיראק. בעיקר סוחרים שנדדו לשם. ב-1947 עזבו רוב חברי הקהילה, וכיום נותרו 30 איש בלבד. בנוף העירוני אפשר לראות מאפיינים של קהילה גלותית, הן במבנים והן ביחסים שנוצרו עם הקהילות מסביב. הקהילה מאופיינת בזיכרון קולקטיבי של ארץ האבות האידילית, דת, חגים משותפים ומחויבות בסיסית לקהילה ולהמשכיות שלה. בתחילת המאה ה-20, נדדה הקהילה ממרכז העיר אל דרומה. המאפיינים של הקהילה כיוצאי עירק הם בלבוש ובשפה, אלמנטים שבאים לידי ביטוי גם בנופים הבנויים: שלושה בתי כנסת בעיר, שני בתי ספר יהודיים גדולים, מקווה ותנור לאפיית מצות בפסח. כמו כן ישנם בית חולים יהודי ובית קברות. ברובד העירוני מתגבשת הזהות הקהילתית סביב העיר. קיימת חפיפה מרחבית ופונקציונלית עם האוכלוסייה האנגלו-הודית. הקהילה מקצה מקומות למפגש עם הקהילות האחרות, כך למשל "המאפייה של נחום" שפונה לציבור הרחב ועומדת על תלה עוד מהמאה ה-19. היא נמצאת במרכז השוק העירוני ומשרתת את כולם, וכולם יודעים ומכירים את האחים נחום שעדיין מנהלים את המקום.

לסיכום, הקהילה היהודית חיה במקום 200 שנה והתבססה. היא לא שגשגה מספרית, אבל השפיעה ברמה העירונית. כשהיא עוזבת, כמעט כאיש אחד בשנות ה-40 וה-60, היא לא יכולה לקחת את המבנים אתה. מה עושה עם זה הקהילה המקומית? בתי הכנסת הפכו למוזאונים שאין בהם שימוש. לא פתחו אותם לציבור. הם תופסים שטח גדול בעיר, ולא משרתים אותה. בתי הספר הפכו לבתי ספר מקומיים לכל דבר. הם נקראים בית ספר של יהודים. המנהלים והתורמים הם יהודים מראשי הקהילה. כלומר, הקהילה חיה בעיר גם כשהיא איננה. בית הקברות עזוב. בית החולים עובר שיפוץ ומבטיחים לשמור בו שתי מיטות לחולים יהודים, אם יזדקקו לכך.

 

יהודית אופנהיימר (עיר עמים)

אנחנו לא מדברים על עיר מאוחדת אלא על מעורבות בירושלים. לדעתי אין היום ערים הומוגניות, אבל ערים שחיות בסכסוך נקראות על ידינו מעורבות. הצורך הדחוף לדבר על הבעיות הוא קריטי. אי-אפשר לדבר על ירושלים כעניין אורבני. ירושלים היא חלק מסכסוך גדול יותר, וחלק מטענה גדולה יותר של שתי קהילות שרואות בעיר הזאת מרכז פוליטי, סימבולי, תרבותי ולאומי שלהן. לא נוכל לעסוק בשאלת ירושלים ללא חלק זה. ירושלים היא לא רק כבישים או תכנון ותשתיות, אם כי כל התחומים האלה נמצאים במצב בעייתי בחלק המזרחי של העיר, וקיימת אפליה חמורה מאוד בין תושביה היהודים במערב העיר ובין התושבים הערבים במזרח העיר.

ירושלים היא עיר שבה קיימת קהילה אחת של אזרחים שהחוק שלה חל על כל המרחב האורבני, ואילו האוכלוסייה השנייה, הפלסטינית, שהיא 40 אחוז מהתושבים, נמצאת במעמד זמני שניתן לה ברגע מסוים. כביכול הם תושבי קבע בישראל, אבל זה המעמד הכי זמני במדינת ישראל. התושבים הפלסטינים איבדו את זכויותיהם ברגע שלילת מעמד התושבות שלהם, והם לא יכולים להיכנס אל העיר, שלא לדבר על לחיות או לעבוד בה. נשמט בסיס קיומם בעיר. אז כשעולות סוגיות על שיתוף תושבים ותכנון משותף, בואו נזכור קודם שאנחנו לא מתחילים במעמד שווה, בַּזכות השווה של שתי האוכלוסיות בעיר. לנִראות שלהם יש משמעות קונקרטית. מי שאין לו מעמד בעיר, שאלת השיתוף שלו בקבלת ההחלטות היא מאוד מותנית.

דוח שהוצאנו לא מזמן מטעם "עיר עמים" קובע כי קיימת בעייתיות חמורה במעמד התושבות, שמאתגרת לא רק את החיים בעיר, אלא את החברה הישראלית כולה כחברה דמוקרטית. קבוצה אתנית שלא באה לחיות פה, אלא היא חיה פה מאז ומעולם, אין לה זכויות אזרחיות או פוליטיות, והיא לא יכולה להשפיע פוליטית. יש לנו אתגר גדול מאוד לחיים משותפים בעיר ולחברה הישראלית כחברה דמוקרטית.

עם זאת, אנחנו בדילמה. אי-אפשר לדבר עוד ועוד על פתרון פוליטי כשהוא הולך וחומק מאתנו. הולכת ומתגבשת הסכמה שבעתיד הנראה לעין קשה לנו לראות פתרון פוליטי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. השיח על ירושלים כעיר מעורבת מכיר בכך שהיא לא מאוחדת, שצד אחד מניח איחוד שמוחק בעצם את הצד האחר, שחיות בה שתי קהילות שהסכסוך ביניהן הוא תבנית הנוף העירונית. אנחנו צריכים לדון בשאלה כיצד חיות שתי קהילות לאומיות בעיר הזאת בהיעדר פתרון מדיני, שצריך להיות האינטרס הישראלי הגבוה ביותר.

לא נוכל לדון בתכנון עירוני מבלי לקחת בחשבון שהתכנון שהיה פה במשך 40 שנה ויותר הוא כלי מדיני כחלק ממאבק דמוגרפי. לכן כשאנחנו מדברים על תכנון בירושלים, אנחנו צריכים לעצור את התכנון כפי שהוא, ולשאול – מהו החזון שלנו לעיר הזאת? החזון שהיה פה עד היום של עיר מאוחדת שמוחקת למעלה משליש מתושביה, הוא חזון דורסני שמזיק לשתי הקהילות בעיר הזאת. צריך לגזור תכנון אחר, ממקום שווה של שתי הקהילות.

70 אלף תושבים חיים מחוץ לגדר, על אף שהם בתחומי הגדר. הזכות שלך לקום בבוקר ולגלות שהבית שלהם עדיין שלהם, נלקחת מהם. פעם ירושלים הייתה עיר פלורליסטית עם עושר תרבות, והיום האוכלוסייה שאנחנו רוצים שתעזוב, לא עוזבת. אז אנחנו מעזיבים אותה בדרך אחרת. אנחנו לא נותנים להם לבנות, בונים על השטחים שלהם, ואת הפסולת מטמינים בשטחים שלהם, במקומות שהיו יכולים לבנות בהם בתי ספר וגני ילדים. החזון לעיר הזאת צריך להיות אחר לגמרי. תכנון מלמטה הוא חשוב, אבל אם אנחנו לא ניתן את הכוח הפוליטי לפלסטינים ונשתף אותם בתכניות הבנייה, זה לא יעזור. כבר נעשה ניסיון לתכנן לבד, והמתכננים הוציאו כסף מכיסם הפרטי, אבל אם אין לך כוח פוליטי אתה לא נחשב בעיני הרשויות, והעירייה רומסת כל תכנון.

 

פרופסור ראסם חמאיסי (אוניברסיטת חיפה, מכללת גליל מערבי ומרכז IPCC)

אני מבקש להסתכל על העיר כיצור חי ולשאול איך היא תיראה בעוד עשרים שנה. בעולם הרחב חל תהליך עיור שהולך ומתפתח, ורוב האוכלוסייה תתגורר בתוך הערים. איך אפשר להכיל אותה מבלי לבצע אינוס תכנוני? תכינו את הבנים שלכם לעתיד שונה משלכם. אני עדיין מחפש את ההגדרה מהי עיר מעורבת, לא רק מבחינה לאומית אלא גם מעמדית, אתנית וכלכלית. בדרך כלל מדברים על תכנון כעל אובייקט, אבל זה גם תהליך שמייצרים ברבדים שונים, ושעונה על צרכים של אוכלוסיות שונות. אי-אפשר לבדל את זה מהקונטקסט הלאומי, אזורי והשכונתי.

בתכנון ערים אנחנו שמים דגשים על ממד מגורים, אבל לא רק על הממד הזה. ישנם מרחבים נוספים כמו כלכלה עירונית, ניהול עירוני ומשאבים עירוניים. כל אלה קובעים את החיים של האוכלוסייה. בדרך כלל אנחנו אוהבים לייצר גבולות שמייצרים קונספט תכנוני גב אל גב. ערים מעורבות שיענו לצורכי מכלול התרבויות, מייצרות גבולות פנים אל פנים, ויוצרות מחברים נכונים בין הגבולות. בדרך כלל, מסתכלים על לב העיר ולא על השוליים. התפיסה צריכה להתפתח בצורה של פנים אל פנים, וצריך לראות את השונה.

במצב של הגמוניה לאומית, בדרך כלל השלטון מדיר אוכלוסיות אחרות, חלשות יותר. במקרה של ירושלים זאת האוכלוסייה הפלסטינית. אבל לא צריך לחכות לתכנון מלמעלה, אלא אפשר לתכנן מלמטה, לפי המקובל על הקהילה. לקחת את האחריות, ולא לחכות למישהו שייתן לי משהו. זה חלק מתפיסה שצריך לייצר בחיים העירוניים. יש התנצחויות, כמובן. איך לא מתחרים על אותם משאבים כאילו הם היחידים? אפשר להגדיל את המשאבים. העיר היא חלק מהדימוי שלנו שהוא ביטוי של כוח, ביטוי של השאלה מי קובע את הדומיננטיות בעיר.

ירושלים בשבילי אינה עיר מעורבת. יפו, נצרת עלית – אינן מעורבות. אין שם הכרה בעירייה. אחד העקרונות לעיר מעורבת הוא הכרה בשכונה. חלק מההכרה הוא להיות חלק מהנוף הציבורי. המוכנות להיות שותף ולא לחכות, אלא לקבל אחריות. שותפות היא אחריות. לא לעשות גדר בין השכונות במזרח ובמערב ירושלים, אלא לראות איך אני מייצר מפגש פנים אל פנים, כדי להגדיל את המרחב הציבורי, להכיר בעובדה שיש צרכים מיוחדים של האוכלוסיות, לא לכפות ולא לחוקק חוקים שאוסרים על מוביליות בעיר, להכיר בזכות לעיר. לא כנתין אלא כתושב פעיל. זה דבר שלא רק מקבלים אלא גם עושים על ידי מאבק, והוא לגיטימי. אפשר לייצר אופק יותר טוב לילדים שלנו, קיימות טובה חברתית, כלכלית וגם פוליטית. אני לא רוצה לצעוק כל הזמן על המצב הקיים. אני יודע שהמצב גרוע.

בממסד הישראלי יש דילמה. מצד אחד לא רוצים שהפלסטינים יתארגנו, כדי שלא יתארגנו פוליטית. לכן צריכים להיות יוזמה ורצון. אני לא מאמין בגישה הבכיינית, אלא צריך לא לתת לגיטימציה לקונטקסט הקיים, ויש לנסות לשנות אותו. אחד הדברים שצריך לעשות הוא שינוי בתפיסה הזאת של ההדרה, שלפיה אני שולט במשאבים ובקרקע, ואני מזמין אותך לשחק במסגרת החוקים שאני יצרתי. הגישה של פנים אל פנים בקונטקסט הפלסטיני ישראלי חשובה, כי קיימת הדרה מובנית בקרב הציבור היהודי שמאמין ברובו בטרנספר לאוכלוסייה הערבית. איזה ציבור אתם מגדלים? כך לא נוכל לשרוד.

לסיכום, צריך לא לדבר בשיח הדמוגרפי אלא האנושי; להכיר ולתת לגיטימציה לתכנון מלמטה, לנסות לייצר מרחב משותף, כזה שהקהילה תגיד "זה שלנו" ולא "העירייה כפתה עלינו", כפי שקרה עם המזרחים בעיירות הפיתוח. כעת התפיסה העירונית הקיימת הפוכה לשיתוף. הם אומרים "זה הבלגן שלכם, תתמודדו עם זה".

 

פרופסור מייק טרנר (בצלאל)

למי שייכת העיר? שייכות וזכויות הם של אלה שגרים בעיר. אולי אנחנו צריכים להכות על חטא שתנועת שימור הצליחה מאתנו. צריך לתת את הדעת על השימור. האלמנטים הבודדים שוברים את הנרטיב הגדול.

כמה אנשים גרים באותה עיר שבה נולדו? לא הרבה. למי שייכת העיר כאשר לב פריז מלאה בעולים מצפון אפריקה שהתיישבו על יד סן דני, שיא השיאים של התרבות הצרפתית? זה יוצר עימות גדול. עיר צריכה להכיל את כל הקבוצות ולקבל את כל הנרטיבים יחד. הנרטיבים המרחביים באים לידי ביטוי בתכנון העיר. האפשרות היחידה היא לייצר קרקע, שטח, מקום במוח שלנו בשביל האחר. אנחנו צריכים בתרבות שלנו לחשוב במושגי צמצום. היכולת של האל להצטמצם בתוך האינסוף ולקבוע את המרחב האנושי שהאחר יכול להיכנס בו. גם בתרבויות אחרות ישנו המושג של צמצום. ביפן למשל, אם מישהו מדבר אתך, אתה לא עונה מיד. אתה חושב כדי להפנים את דבריו לפני שאתה עונה.

בינתיים מסתכלים בתכניות ורואים מפה שהיא תוצאה של פשרה. הפשרה צריכה להיות לא במונחים של ייעודי קרקע, אלא במושגים של קבלת האחר. ירושלים לאורך כל ההיסטוריה הייתה עיר השייכת לכל העמים. גם ב-47 היא יושבה כעיר בינלאומית. אנחנו צריכים לחשוב באיזו מידה אנחנו יכולים לתפוס אותה כבית לא פיזי, אלא כזה שייקרא בית לכל העמים. החזון הוא יסוד הבעיות. אני חושש מתפיסת פנים אל פנים. אני מעדיף להיות סמן. כך אני יכול לבנות צעדי אמון קדימה. אם אנחנו חולקים, לא בהכרח אנחנו אוהבים זה את זה. אמון, האצלת סמכויות – אלה הם צעדים קטנים שיאפשרו לנו להגיע לחזון.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.

מושב ראשון: עיר מעורבת – עיר מדינה: שיתוף דרי העיר בקבלת החלטות

עו"ד יפעת סולל (מכון ון ליר)

כשאנחנו מדברים על ערים מעורבות בישראל מבחינה לאומית, עולות לנו בראש הערים חיפה, עכו, רמלה, לוד (בהן מתערבבים יהודים וערבים עניים), נצרת עלית שמתאפיינת ביחסים לא בהכרח טובים בין יהודים לערבים, תל אביב יפו שנחשבת לעיר מעורבת, אבל היא די יהודית ויפו עומדת נפרדת. ביפו מתקיים אי-שוויון קיצוני ביותר כאשר אוכלוסיות עשירות נכנסות לגור בלב האוכלוסיות העניות. הדבר הזה מעצים את חוסר השוויון, שלא לדבר על ההחלטה להכניס שכונה יהודית דתית ללב עג'מי.

בירושלים חלק מהגבולות המוניציפאליים הם שטחים שסופחו לעיר בשנת 67. הסיפוח הזה יוצר מצב שבו 36 אחוז מתושבי העיר אינם אזרחי המדינה. היהודים יכולים לדרוש בעלות על השטחים האלה אך לא הערבים. לפני שנתיים חוקק חוק עזר עירוני שלפיו השילוט בעיר חייב לכלול את השפה העברית לפחות ב-50 אחוז מגודלו. העירייה אף רצתה להחיל את החוק בחלק המזרחי של העיר. האפליה קיימת גם בנושאי החינוך והתחבורה, אבל לא רק בכך. מעמדם של תושבי מזרח ירושלים נשלל מהם לא אחת בהחלטות שלטוניות כאלה ואחרות.

אנחנו רגילים לדבר על ירושלים כעיר שבלבה חומה, אך בחלקים אחרים ממנה קמה חומה נוספת שמותירה 55 אלף מתושבי העיר מחוץ לגבולותיה.

 

ד"ר אוקי מרושק-קלארמן (מדרשת אדם)

נושא הכנס שלנו הוא ערים מעורבות ושיתוף האזרחים בהן. ישנו הבדל בין שיתוף האזרחים בערים מעורבות לבין ערים אחרות, והמושג מקבל משמעויות שונות. על הרצף הזה אנחנו מסמנים בקצה אחד את ההדרה בה לא משתפים באופן מוחלט ציבור מסוים, ובקצה השני קיים שיתוף במרחבים השונים. כשאנחנו מדברים על שיתוף, אנחנו מדברים על שיתוף במידע, בחשיבה, בהחלטה, בעשייה, בביקורת ובמחאה. כל אחד מאלה הוא עולם ומלואו.

ישנן קבוצות שאינן משותפות בקבלת ההחלטות, ויש לנו מנגנונים להדרתן. אחד המרתקים שבהם הוא מהתחום הפמיניסטי, שבו מגדירים תחומים מסוימים שקשורים לפרט ולא לציבור, כי ממילא הקהל אינו משתתף בהם. לדוגמה, ברור לכולם שהטיפול בכביסה הוא עניין פרטי של כל משפחה, אך אם מסתכלים על זה במבט פמיניסטי, מדוע שהעיר לא תדאג למכבסות ציבוריות במימון התושבים? אם מחשבים כמה שעות כל אישה מוציאה ביום על כביסה ומכמתים את זה כלכלית, הסכומים הם גבוהים. כלומר, המעבר של הדיון מפרטי לציבורי הופך את העניין לדיון כלכלי שיכול להגיע למחוזות חדשים. בערים מעורבות, באותם מקומות שבהם קיימת האפשרות להקים מכבסות, מתקיימות סדנאות לדו-קיום. לנקודת המבט הפמיניסטית יש השלכות ציבוריות כלכליות, והיא מגדירה מחדש תכנון עירוני שנותן מענה לתושבים ומגדיר מרחב שבו אנשים באים במגע שוויוני. היפוך נקודת המבט הזאת מפרטית לציבורית, גוזר משאב כלכלי למרחב ותכנון מחדש, שבו הנשים נמצאות במרכזו. בעולם כזה יכולים להיווצר עוד אתרי שיתוף שעדיין אינם נמצאים בדמיון שלנו. זהו סוג ההדרה הבולט ביותר, ההדרה התודעתית, זאת הקובעת מה שייך לשיח הציבורי ומה לפרטי.

היעדר שיתוף של האוכלוסייה בערים מעורבות מייצר היעדר בוחן מציאות. אותן אוכלוסיות שאינן משותפות, אין להן האפשרות להיות מעורבות ואין אפשרות להבין את המציאות שבה הן חיות. לדוגמה, שאלנו ילדים בבית הספר אם הם בעד או נגד תלבושת אחידה בהקשר לזכויות האדם. שלושה תלמידים אמרו שהתלבושת האחידה פוגעת בביטחון שלהם. הם יכולים ללכת לאיבוד, יכולים לקבל מכות בטעות במקום מישהו אחר, או לא לזהות תלמיד בשעת מצוקה (אחד הילדים הביא דוגמה שקרתה בשבוע שעבר, בה אחד הילדים נפצע וכשהגיעו לטפל בו, אי-אפשר היה להצביע עליו מרחוק כדי להבחין אותו משאר הילדים).

כלומר, אנחנו באים עם הגדרות של דמוקרטיה ושל זכויות אדם כדי להחיל על אוכלוסייה שמגיעה מתרבויות שונות, אבל בהיעדר שיתוף אין לנו מושג איפה אנחנו נמצאים. באותו בית ספר תלבושת אחידה סימנה שוויון בין התלמידים, אבל לא היה לנו מושג שהמציאות שלהם שונה לחלוטין. כך גם בערים מעורבות, אם אין לנו הבנה שהאדם שאנחנו מדברים עליו חי במציאות שונה לחלוטין משלנו, אין כאן שיתוף אמיתי.

לסיכום, שיתוף צריך לייצר שינוי בהגדרות המרחב הציבורי והפרטי. בהיעדרו, אין לנו מושג מה עומד מאחורי ההחלטות שאנחנו מקבלים. ערים רבות לא נחוות כמעורבות כי האוכלוסיות שלהם נמצאות תחת דיכוי תודעתי שלא מאפשר להן לדעת את זכויותיהם הקיבוציות או הפרטיות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך הופכים את זה, איך מעלים את המודעות.

פרופסור רחל אלתרמן (הטכניון חיפה)

אני מתכננת ערים, משפטנית ועוסקת במחקר השוואתי בינלאומי בנושאים של חוק, חוקי תכנון ומקרקעין. אני מוצאת שהרבה דברים שנראו לי חמורים בישראל, נראים מתונים יותר בהשוואה לעולם. לפלטפורמה המשפטית, אזרחית, מוסדית שיש לנו בארץ יש נקודות חוזק שעליהן אפשר להציב שיפורים. הערים המעורבות בעולם כמו שטוקהולם וברלין, חסר להן סכסוך גדול והוא המצב הגיאופוליטי שלנו. אם זוכרים את זה, אפשר לראות שחרף המצב הזה ישנו תהליך של שיפור בערים מעורבות בארץ, לא כולל ירושלים. אני מאמינה שרובנו היו רוצים לראות את ירושלים מחולקת.

אני ירושלמית במקור וגרתי במשך שנים בחיפה, עיר שלדעתי ראויה לפרס נובל ככזאת שמעולם לא הייתה בה התמרדות על רקע יהודי-ערבי. ההתמרדות הגדולה הייתה בוואדי סלים על רקע יהודי-דתי, שסימנה את ראשית ההעצמה המזרחית בישראל. יתר על כן, סטודנטים ערבים ילידי חיפה מזוהים בציבור כבעלי ביטחון עצמי, מתמצאים במרחב ונראה שהחיים יחד בעיר מעורבת עשו להם טוב.

אם נשווה את חיפה לערים אמריקניות, 70 אחוז מהתחלות הבנייה בארצות הברית הן בשכונות סגורות, חלקן מגודרות ממש והיתר מגודרות בחוקים פנימיים שמונעים כניסה של תושבים, ביניהם על רקע סוציו-אקונומי. זה לא קרה בחיפה. יתר על כן, הבנקים בארצות הברית הציבו קו אדום להלוואות באזורים של שחורים, בטענה שזה מסוכן מדי. אנחנו במצב קצת יותר טוב. איך הגענו לזה? החברה האזרחית בישראל היא חזקה יחסית. יש לנו עוצמה פנימית ויש לנו חוקים שעד שהפכתי לחוקרת השוואתית ראיתי בהם את ההיבט השלילי ולא את נקודות החוזק שלהם. לראות מה שאין זה לא משאב שמשכנעים אתו את מקבלי ההחלטות. צריך להסתכל על נקודות החוזק.

באחרונה סיימתי מחקר השוואתי בינלאומי המנתח את החקיקה ואת הפסיקה בישראל. חוק תכנון ובנייה שלנו לא מחייב לערוך מפגשים עם הציבור לפני שלב מאוד מתקדם, רק כאשר התכנית כבר מופקדת, וידוע שזה שלב מאוחר מדי. החוק לא מחייב שיתוף קודם, אבל מי שמעוניין להתנגד לתכנית יכול לעשות זאת, ורשויות התכנון שומעות כל אחד ואחד. הבעיה היא שהעסק הופך להיות ביורוקרטיה מרתיעה ואגרסיבית, כי צריך להוציא תצהיר משפטי. ניסו להציב עוד מכשולים בחקיקה אבל בפועל ועדות התכנון שומעות את כולם, רק שעל התצהיר הן לא יכולות לוותר. כלומר, מקבלי ההחלטות והאזרחים זרמו עם החברה הישראלית. משרד המשפטים לא היה מוכן להוסיף חובת שיתוף מראש, אבל האזרחים דורשים שיתוף והרשויות המקומיות מצטרפות בתגובה. זאת עוצמה שצריך לבנות עליה. זה צריך לבוא מלמטה.

בישראל, בניגוד למדינות אירופה, חלה עוד משנות ה-70 חובת פרסום בשפה הערבית על הפקדת תכניות בנייה. כשבדקתי את זה בגרמניה, קיבלתי נזיפה, איך תיתכן חובת פרסום בשפה לא רשמית? לסיכום, צריך ללכת קדימה עם העוצמות האלה. אנחנו מדינה ריכוזית מאוד, ואני מאמינה בביזור סמכויות. הרשויות המקומיות חלשות והחידושים מגיעים מעיריית חיפה, ממנהלת יפו, ולא מממשלת ישראל.

ד"ר עאדל מנאע (מכון ון ליר)

אני חוקר את ירושלים בתקופה העותמנית ובמאה העשרים. הגעתי לירושלים ב-72 (בשביל הירושלמים זה לא מספיק… אני עוד לא יכול להיקרא ירושלמי…). לפני כן גרתי בחיפה ארבע שנים, ואני חושב שהיא רחוקה מלקבל פרס נובל. היא הטובה ביותר בערים המעורבות, אבל לא אידאלית. אני שותף לייאוש שהציג פה אתמול א.ב. יהושע משתי מדינות לשני עמים. עם זאת הוא מבין שסגירת האופציה הזאת יוביל למדינה דו-לאומית, ואני אומר שלא תהיה פה מדינה דו-לאומית. מה שיהיה פה בעתיד, וכבר היום קיים, הוא מדינת אפרטהייד. וזה רק ילך ויהיה יותר ויותר גרוע. היהודים לא יתנו לפלסטינים זכויות.

בשנה הבאה ימלאו 46 שנה לאפרטהייד הישראלי בשטחים הכבושים. שליטת אדוני הארץ בפוליטיקה נותנת אולי פה ושם פירורים לנתינים, אבל הפלסטינים, לא אלה בירושלים ולא אלה בגדה, אין להם אזרחות ומשום כך נשללת מהם האפשרות להשפיע.

השליטה היהודית בכלכלה כמעט מלאה. קרקעות הערבים הופקעו, והיום 97 אחוז מאדמות הערבים הם אדמות מדינה והקרן הקיימת. לערבים אין נגישות אליהן. אנחנו הילידים כאן, ולא המהגרים. המהגרים הם היהודים שהגיעו לכאן והשתלטו לא רק על הקרקעות, אלא גם על המים והמחצבים, על הכול. עד 66 נישלה המדינה את הערבים מכל מה שהיה להם. גם בחיפה. כל הבתים והנכסים של הערבים שעוד נמצאו בחיפה, הופקעו ב-49 והערבים נושלו מחלק גדול מהנכסים שלהם, והעבירו אותם לבתי פליטים, לרכוש נטוש. לכן לא פלא שאחרי כמה שנים בחיפה אפשר להתהדר במודל אידאלי שלא קיים בערים מעורבות אחרות. זאת תוצאה של החלשת האוכלוסייה הערבית.

מרכיב נוסף במדינת האפרטהייד הוא השליטה בתנועה. כמה זמן תושב מחברון צריך לבלות כדי להגיע לרמאללה? כל המחסומים נועדו כדי לבזבז את זמנו של הפלסטיני ולהפוך אותו נתון לטוב לבו של היהודי.

כלומר פוליטיקה, כלכלה ושליטה בתנועה בגדה הופכים את המצב בישראל לאפרטהייד בפועל. גם הציבור הישראלי מסכים אתי. בסקר שנעשה, מתברר ש-69 אחוז מהציבור היהודי בישראל תומך במשטר אפרטהייד במדינה, אם יספחו את השטחים. הם לא רוצים סיפוח של השטחים, הם רוצים המשך של ההתנחלויות. 58 אחוז חושבים שגם כיום מתקיים אפרטהייד בחלק מהשטחים. נוסף לכך, רוב היהודים בארץ תומכים במוצהר ובמפורש באפליית הערבים בישראל. מדינה דו-לאומית היא הפתרון היחיד אולי שיכול להציל את ישראל. אני מאמין שאי-אפשר כבר להוציא את המתנחלים ממקומותיהם, ולכן הרעיון של שתי מדינות אבד עליו הכלח. רק מדינה דו-לאומית שבה כל אזרחיה שווים, יכולה להציל את ישראל מהגזענות ומהאפרטהייד שלה.

הסכסוך הלאומי הוא מרכזי ועומד מעל להפרדות אחרות על בסיס חברתי, מעמדי. המדינה הזאת היא מדינת יהודים. היא דמוקרטית רק ליהודים. כמדינה יהודית ציונית היא מנשלת את כל מי שאינו יהודי. היא ניצלה את המצב אחרי השואה לנשל את הערבים. הערים חיפה, צפת, טבריה ועכו נכבשו ואוכלוסייתם נעקרה לפני שצבא ערבי התערב במלחמה. 300 אלף תושבי הערים הפלסטיניות הוצאו ב-48. אנחנו לא שוכחים, והקורבנות לא שוכחים. הפערים בתחומי החינוך, המדרכות והגינון בין מזרח ירושלים למערב הולכים וגדלים. רק 6 אחוז מתקציב העיר מתייחס לערבים במזרח ירושלים, שהם 33 אחוז מהתושבים. מדיניות הנישול מטרתה להפוך את הערבים תלויים פוליטית, כלכלית ותנועתית במדינה. זוהי הדרה מובנית מלמעלה.

 

יוסי סעידוב (יו"ר מנהל קהילתי גוננים רבתי)

אני רוצה להציג דברים שעשינו בירושלים בחמש השנים האחרונות. אני ירושלמי כבר 17 שנה, אבל את הפעילות החברתית שלי התחלתי כשהפכתי לאב וגיליתי שאין גינות בשכונה. יחד עם התושבים הקמנו את פארק המסילה, פרויקט שהייתי שותף להקמת ועד התושבים שעודד את העירייה להקים את הפארק. מדובר בפסי רכבת נטושים יותר מעשרים שנה בדרום ירושלים, ואנחנו עודדנו לפתח שביל פארק ורצועת פנאי. בעירייה היו שרצו לנצל חלק מרכזי מהשטח לטובת עורק תחבורתי. פרויקט שני שהקמנו הוא "15 דקות", שמטרתו לצמצם את זמן הנסיעה בעיר. זאת דוגמה בולטת למעורבות התושב במסלול התחבורה בדרך לעבודה שלו. בשני המקרים פעלנו מתוך נקודת המבט של האדם ברחוב.

שיתוף הציבור שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית מסתכם פעם בארבע שנים. האזרח בעיר הדמוקרטית חווה סביבו פיתוחים מסיביים בתשתיות, בחינוך ובתעשייה, והזכות שלו להשפיע לא קיימת. כאזרח אין לי מנגנונים שמתייעצים אתי על זה. לא מנצלים את החכמה הקהילתית כדי להפוך את הפרויקטים לכאלה שמשרתים אותנו. כשאנו באים לנסות להשפיע על קובעי המדיניות, המתכננים, הפקידים והפוליטיקאים, אנחנו נתפסים כמתנגדים לפרויקטים או כקבוצה של ירוקים הזויים, אנשים שהפכו את הירוק לדת, צמחוניים, או כאלה שמפחדים משינויים. בצד השני יושבים מומחים שיודעים לתכנן ולבנות עיר. הם לא צריכים את התושב שישגע אותם ויציק להם. אנחנו מתחילים את השיתוף בנקודת מינוס. כל הליך שהתחלנו, שאלו אותנו קודם את מי אנחנו מייצגים והטיחו בנו שאף אחד לא בחר בנו.

הבנו שהפתרון להוביל תהליכים בעצמנו כתושבים הוא להתארגן כקהילה. למצוא תושבים השותפים לבעיה שלנו. אותה קבוצה צריכה וכדאי לה להתנגד ולהתחיל לעבוד. לא לשבת ולהניף שלטים בסגנון מגיע לי ודפקו אותי. עשינו רק הפגנה אחת בלבד שקשורה לתחבורה הציבורית במסגרת המחאה החברתית, וגייסנו גם את החרדים. מעבר לזה לא עשינו הפגנות. תמיד רצנו קדימה לפני הממסד, אתגרנו אותו, והוא עמד נבוך מול היכולות והידע שהפגנו. במצב כזה הם לא יכולים להגיד לנו לא.

עשינו גינה קהילתית בעזרת החברה להגנת הטבע תחת הכותרת "אתם לא עושים לנו פארק, אנחנו עושים פארק". הפכנו לאימפריאליסטים של ממש. אמרו לנו שניכשל, שהאוכלוסייה לא תשתף פעולה, אבל הם היו אתנו. שנתיים אחרי שהקמנו את הגינה, הגיע ראש העיר ושתל עץ בגינה שלנו, במקום שהעירייה חשבה לסלול כביש. עשינו סדנת תכנון משלנו עם החברה להגנת הטבע, יצרנו קשר עם העיתונות המקומית, לקחנו שטח ריק שנוגע בתשע שכונות שונות שהתפיסה העירונית רואה אותן מנותקות אחת מהשנייה. החלטנו לשנות את התפיסה הזאת: זה לא אזור חיץ אלא שטח לפארק משותף. יצרנו מסלול הליכה, כדי להראות שזאת לא מזבלה אחורית אלא הגינה של הילדים שלנו. אספנו סיפורים ומיתוסים מהשכונה, והפכנו אותם לתחנות קטנות בשטח. עשינו אירוע השקה גדול שהגיעו אליו מהנדס העיר והסגנים, שראו שמאחורי שניים-שלושה פסיכים שדופקים להם על הדלתות, עומדות משפחות גדולות שצמאות לשטחים ירוקים.

התהליך של שיתוף הציבור הוא הדדי. זה לא להגיע אל העירייה, להגיד מה שרוצים וללכת הביתה. זה תהליך שבו מתקרבים התושבים והפקידות העירונית זה לקראת זה. אם התהליך יישאר רק ברמת יידוע, הוא ילך אחורה. פרויקט פארק המסילה שיפר את החיים עם בית צפפה, שנאבקים על תשתיות בסיסיות וחינוך. התהליך הביא לחיבורים אתם. אנחנו מוחים יחד אתם על עוולות תג מחיר שהיו אצלם. התושבים הם קורבן של התהליך הזה. אנחנו מתלכדים ויוצרים את הכוח מלמטה למעלה.

 

יונתן רוקם (אוניברסיטת בן גוריון, המרכז הצרפתי למחקר בירושלים)

אני רוצה לדבר פחות על ירושלים ויותר על ערים אחרות מתוך מטרה להרחיב את הדיון ולהבין שהתהליכים קורים לא רק במקרים קיצוניים של ערים מחולקות ומעורבות אלא גם בערים שאינן מחולקות. אני רוצה להציג פרויקט שניהלתי בלונדון, משום שיש לו חשיבות בעיקר בערים מעורבות בשיתוף התושבים בקבלת החלטות.

בשני העשורים האחרונים גוברת ההתעניינות בערים מעורבות. בלפסט, ניקוסיה, סרייבו הן ערים שהסכסוך הלאומי הוא חלק מרכזי בהתנהלות העיר ותושביה כפי שאנחנו מכירים בהקשר לירושלים. אבל גם חלק גדול מהערים הלא מעורבות בארץ נמצאות בתהליך של חלוקה או היפרדות. ירושלים כפי שהיא נראית היום קיצונית בכך.

ברלין גם היא עיר מחולקת. 15 אחוז נולדו מחוץ לאירופה והגיעו מתורכיה וממדינות המזרח התיכון. הדבר הזה משפיע על הגוון העירוני. יש תכנית לשיקום חברתי בשכונות מצוקה שמכניסה אנשים מבוססים אל תוך השכונות, אבל המהגרים כמו כלואים שם. הכניסה של העשירים לא פותרת את המשך בידול המהגרים.

בשטוקהולם יש אוכלוסייה של 2.1 מיליון איש. 30 אחוז מהם נולדו מחוץ לאירופה, בעיקר פליטים מבוסניה וממלחמות אחרות. הייתה תכנית גדולה בשנות השבעים ליצירת שכונות מחוץ לעיר הנקשרות אל העיר באמצעות תחבורה ציבורית, אבל הן מנותקות מבחינת תעסוקה וחינוך, והשכונות האלה הן מקור להרבה בעיות סוציו-אקונומיות. המהגרים לא משתלבים בבתי הספר. שטוקהולם היא אחת הערים המחולקות ביותר באירופה, עיר שהולכת ומתחלקת בין המרכז העשיר המבוסס בדומה לפריז. המרכז הופך לעשיר ומשגשש, והפריפריה מבודלת לאומית וכלכלית. מעל ל-90 אחוז בשכונות המהגרים הם אנשים מאזורי המזרח התיכון ומחוץ לאירופה, מה שיוצר כיסים של עוני.

ניתוח דרגות שונות של חלוקה מרחבית בערים יכול לאפשר הבנה טובה יותר גם לערים פחות מחולקות. ממקומות קיצוניים אפשר ללמוד על מקומות פחות קיצוניים. גם ערים שלא נראות מחולקות, כמו שטוקהולם וברלין, למעשה נמצאות בתהליך כזה.

מה אפשר ללמוד מהערים המשגשגות באירופה על הערים העניות יותר? במקומות הרגילים התהליכים לא פחות קשים ממקומות קיצוניים ברוב המקרים. שיתוף הציבור מומלץ בכל מקום. היעדר שיתוף מניב תוצאה שלא מאפשרת לציבור רווח ממנו. לציבור יש חשיבות, וחלק ממדינות המערב והאיחוד האירופי נכנסו לחקיקה בנושא. זאת אפשרות לקדם ערכים דמוקרטיים ולהעניק העצמה קהילתית, חינוך, ליעל את התהליך ולהתאים אותו למקום.

הפרויקט בלונדון בשנים 2005-7 בחר אוכלוסיות מהמגזר השלישי בערים לונדון, אמסטרדם ובריסל. באמסטרדם התושבים מתייעצים ביניהם בנוגע לתכנית לשיקום השכונה. הם מצביעים איפה הם רוצים שיבנו משהו בכל פרט בשכונה. יש הרבה מה ללמוד מההולנדים בנושא. בבריסל נוצרה בעיה לאחר שהאיחוד האירופי החליט למקם את המשרדים שלו במרכז שכונת מגורים, והתושבים המקומיים הרגישו שהם מודרים ושלא שיתפו אותם. זה גרם למתחים והם יצאו במחאות נגד האיחוד האירופי. למדינה אין אפשרות לעצור את זה כי האיחוד הוא ארגון מעל המדינה, וזאת דוגמה שמראה שלפעמים המדינה היא לא הבעיה אלא משהו שנמצא מעליה. הם לא הצליחו לעצור את זה, אבל לפחות יצרו מודעות באיחוד.

ההמלצות המרכזיות מהפרויקט הן אלה:

  1. מחויבות לספק משאבים בלתי תלויים לשיתוף הציבור בכל תחומי הפיתוח והתכנון.
  2. שימוש מוגבר בתקשורת.
  3. שמירה על זכויות בסיסיות שוות לכולם.
  4. הגדרה מראש מה ניתן ומה לא להשיג כתוצאה מתהליך השיתוף. בישראל למשל, לא מגדירים מראש מה אמור לקרות ולכן נוצרת אכזבה בהתאם.
  5. על כולם להתחשב בדעות שלוקחות תמהיל גדול כמה שרק אפשר.

בישראל יש לארגוני המגזר השלישי השפעה מסוימת על התכנון הערים, אבל החקיקה אינה מאפשרת זאת ומתנגדת לתמהיל שבו משתתפים כולם. יש ערים שבהן לא פונים לאוכלוסייה קשת-יום כי לא מבינים את השפה שלהם, לא יודעים איך לפנות אליהם. בעולם ובאירופה העניין הזה הוכנס לחקיקה. יש לעגן בחוק את זכות הציבור לקחת חלק בהחלטות, שכן ההצלחה תלויה בשיתוף. בשטוקהולם, עם כל הנאורות השוודית, נוצר מרכז לבן שמנותק משאר אוכלוסיית המהגרים. הם יכולים ללמוד משהו מירושלים. צריך לקחת בחשבון אוכלוסיות שלא רוצות התערבבות,. למשל החרדים בירושלים. התחבורה הציבורית היא נושא מרכזי. למשל בירושלים יש רכבת קלה שמשרתת רק את מערב העיר. גם בשטוקהולם קיימת רכבת מהירה לשכונות העשירות מול תחבורה נפרדת למהגרים.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.