ד"ר חגי אגמון שניר (המרכז הבינתרבותי ירושלים)
המרכז הבינתרבותי בירושלים מתמקד בשאלה כיצד יכולות קבוצות האוכלוסייה השונות בעיר, כלומר פלסטינים, עולים, מבקשי מקלט ואחרים, להסתדר יחד בצורה אופטימלית בעיר. איך המערכות לומדות להתאים את עצמן לזהויות השונות. למשל, בתחום הבריאות מוכח מחקרית שתרגום השפה עוזר ואף מציל חיים. נושא אחד קשור לשילוט במוסדות ונושא שני בתרגום השפה. הפתרונות הקיימים בארץ הם לבקש מהמטופל להביא חבר שיתרגם את דבריו; לפעמים זה פשוט מישהו מהמסדרון; או שלוקחים איש צוות דובר השפה. מעבר לזה שזה לא אתי, זה גם לא מקצועי. יכולה להיות אחות מצוינת שדוברת שתי שפות, אבל היא לא יודעת לתרגם נכון. כך היא מעבירה מידע לא נכון לרופא. במסגרת העבודה במרכז, לימדנו עובדים דו-לשוניים בבתי החולים בעיר, ביקור חולים, הדסה, קופת חולים כללית, בריאות הנפש, איך לתרגם נכון מבחינה מקצועית. בהדסה עשינו זאת בצורת שירות מתנדבים ברוסית ובערבית. הם עברו קורס מקצועי לחלוטין בפרויקט משותף עם קרן ירושלים, שאימצה אותו כדבר מרכזי. זוהי בשורה שאולי דרכה נוכל להראות שינויים.
אני רוצה להציג ידיעה עיתונאית שהתפרסמה לא מכבר על רכבת ישראל שמתנגדת לכריזה בשפה הערבית. התגובה הרשמית של מנכ"ל הרכבת: "זה יעשה רעש". אבל וידאו עם פרסומות ממומנות הוא דווקא הכניס. תראו איזו אצטלה מקצועית הוא סיפק כדי לא לספק נגישות לשונית. כדי להמחיש לכם עד כמה הנושא כאוב ונגוע, וחוצה את התחום הלשוני לעבר הפוליטי, אני רוצה להציג את הטוקבקים שנכתבו לאותה ידיעה. יש כאלה שטוענים שם שצריך להתחיל באמהרית וברוסית לפני שמכניסים ערבית לרכבת ישראל. בתגובה אומרת מישהי ערבייה, "אנחנו היינו פה קודם. ערבית ועברית הן השפות הרשמיות". כאן כדאי להוסיף שבנושאים של נגישות לשונית, אין רלוונטיות לשפות הרשמיות. אם יש מקום שהרוב בו דוברים ספרדית, צריך להיות שלט בספרדית. השיח הזה באינטרנט מוביל לבסוף לוויכוח פוליטי של מי היה פה קודם, מי צריך ללכת, ושל מי המדינה הזאת.
דוגמה נוספת, בבית ספר לסיעוד יש שלט האוסר ניהול שיחה בשפה זרה. השפה הרשמית היא עברית, נכתב בו. ההודעה מיועדת לסטודנטיות שמדברות ברוסית במסדרונות ובקפיטריה. עם זאת, שלט כמו "נא לא לזרוק מגבות לאסלה" מופיע בכל השפות, כדי שלא נתבלבל ונבין היטב מה אסור לנו לעשות.
אם ניקח את ניו יורק כדוגמה, מעבר לתרגום הם מתחשבים בדת ובמנהגים של האוכלוסיות השונות. שם יש חוק שלפיו ברגע שאחוז דמוגרפי עולה מעל אחוז מסוים, השפות בשילוט משתנות בהתאם. כך אתם יכולים לראות ברושורים בשלל שפות בבית החולים הלותרני. בארץ קיים היום טלפון חכם שמתרגם מעברית לאמהרית. זה טלפון יקר שקיים בעולם ב-240 שפות. בארץ זה רק באמהרית. הנושא הזה של נגישות לשונית ותרגום השפה הוא חשוב ביותר, ועשוי להציל חיים. לא מזמן נתבע בית חולים פורייה ב-300 אלף שקל, כי חוסר הבנה של שפת המטופלת גרם לאיבוד העובר שבבטנה. אני רוצה להזכיר, שפעם הדברים היו הפוכים, ואנשי היישוב העברי כתבו מכתבים למנהל בדבר כשירות תרבותית, "תנו לנו פקידים בעברית" ולא רק בערבית ובאנגלית הם התחננו. מאז התהפכו היוצרות.
עו"ד יעקב איברהים (יוזמות קרן אברהם)
אני רוצה לדבר על ההרגשה של אזרח ערבי בעיר מעורבת. בשנת 99 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבית המשפט בטענה שהשפה הערבית נעדרת בשילוט הרחוב, מה שאנחנו מכנים היום פסק דין עדאללה. ב-2002 החליט השופט אהרון ברק שהשפה הערבית היא אחת מהשפות הרשמיות בישראל, אבל בשטח הדברים נראים אחרת. למשל, שלט בירושלים שמבקש לא לחסום את התנועה, כתוב גם בערבית, אבל לא כזאת שאפשר להבין אותה. אתם חושבים שאם אני מקבל דוח אני יכול לתבוע פה?
לפני שבועיים נתקלתי בבית חולים הדסה בשלט נוסף בערבית, כזה שהמילים בו היו נפרדות ואי-אפשר היה להבין אותן. יש הרבה דוגמאות כאלה. יש כיתוב בערבית, אבל לא תקנית. אי-אפשר להבין. לעומת זאת את השלט "אסור לעשן" כתבו נכון בכל השפות, ואין אף טעות בערבית. כלומר כשיש הודעה אינפורמטיבית שצריכה להגיע לידיעת הציבור, לא משנה אם אתה מבין אותו ותדע אותו, אבל כשיש איסור דואגים שהשפה תהיה תקינה ביותר, כדי שכולם יבינו.
ערבית היא שפתם של האזרחים אשר חרף הסכסוך מבקשים לחיות כאזרחים שווים. בהתחלה קיבלנו מסר שאנחנו לא קיימים. זה המסר שקיבלתי. השפה היא זהות, דת ותרבות, אבל עכשיו אני רואה את השגיאות בכל יום ובכל מקום. בעקבות הפסיקה לחייב ערים מעורבות לכתוב בשפה הערבית, אני יודע שאני אכן קיים, אבל סוג ב'. אני לא חשוב. לא חשוב מספיק כדי שהשפה בשילוט תהיה תקינה.
בלוח החגים באתר האוניברסיטה אין התייחסות לחגים הערביים. מתוך 60 מוסדות לימוד, רק לתשעה יש אתר בערבית. אוניברסיטת חיפה, למשל, שהיא עיר מעורבת, מתרגמת את האתר שלה לשש שפות, אף לא אחת מהן ערבית. טופס של ביטוח לאומי, למשל, אני מעדיף לקרוא בעברית, כי אני לא מבין אותו בערבית.
היום האזרחים הערביים יותר מודעים לזה, בכל כנס מדגישים את השפה הערבית. פעם כולם קראו לי יעקב כמו בעברית, וזה לא הפריע לי, אבל עכשיו זה מפריע לי. יש לי זהות, זה השם שלי. יש לנו עכשיו בקרן אברהם פרויקט "השפה כגשר תרבותי", שבמסגרתו לומדים את השפה והתרבות הערבית ב-220 בתי ספר עבריים. מורות ערביות נכנסות ללמד את היהודים את השפה והתרבות הערבית.
פרופסור אילנה שוהמי (אוניברסיטת תל אביב)
תחום המחקר שלי בעשר השנים האחרונות הוא שפה במרחב. צריך להסתכל על השפה לא רק במובן של מה מדברים, אלא גם איך הדוברים מציגים את עצמם. השפה מגדירה את המרחב, זהו הנוף הלשוני, והיא מבטאת מתחים בין קבוצות.
אני רוצה להראות לכם שלטים בערבית ובאנגלית בלבד, או ערבית בלבד, או רק עברית וערבית. ניתן לראות שהשפות מגדירות את המרחב, והופכות אותו ממרחב למקום. התופעה אינה רנדומלית. זה נראה בלגן, אבל בניתוח מחקרי יש פה שיטה. המחקר מעוגן בתאוריות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, חינוכיות ואידאולוגיות. העברית משתלטת על הערבית, מייצגת עמדות כוח, ומראה למי שייך המרחב. המרחב אינו חלל ריק, לשפה יש אמצעים חזותיים שמגדירים אותה. למשל, אצל היהודים שולטות העברית והאנגלית אבל כמעט שלא רואים את הערבית. אצל הערבים במזרח ירושלים שולטות האנגלית והערבית, וכמעט שלא רואים עברית. אצל ערביי ישראל שולטות העברית והערבית, ומעט מאוד אנגלית. עם זאת השלט "לא לעשן" נמצא תמיד בכל השפות. כשאתה מתחיל לראות את המרחב בצורה כזאת, אתה מקבל משקפיים לניתוח פוליטי כלכלי. אין די בידיעה אילו שפות אתה מדבר, אלא מה אתה רואה במרחב. מה זה אומר יותר אנגלית ופחות ערבית? ערים מעורבות שהשילוט בהן הוא בשתי השפות, מעיד על כך שהחברה יותר טולרנטית. נצרת עלית, למשל, השליטה את העברית על הערבית.
ההתייחסות לשפה במרחב מצביעה על מוקד של מאבק על נוכחות, על השתתפות, על קבלה והדרה. דיאלוג במרחב נוצר דרך השילוט. דוגמאות: מדבקות בעברית נגד ערבים, שהודבקו על השילוט בערבית; שלט של מינימרקט בעברית, ומעליו אותיות קטנות ברוסית; רחוב מדינת היהודים, שמתורגם לאנגלית בלבד; חברת בזק בטירה, יישוב ערבי, כתוב בעברית בלבד ובתוספת שני דגלים של ישראל, שידעו מי הבוס פה.
בעיר מעורבת נפגשות הקבוצות ברמה יומיומית, אך השילוט מפריד ביניהן. למשל, בתל אביב יפו, מעניין לראות כיצד זה נעשה מלמעלה למטה או להפך. צריך לעשות מחקר על מה שקרה בשילוט של חגיגות מאה השנה לתל אביב. זה ממחיש את הציונות הלבנה. סמל העירייה היה כתוב בעברית בלבד. בחגיגות המאה נוסף לו כיתוב באנגלית. ראש העירייה חולדאי התנגד נחרצות להוסיף את הכיתוב בערבית על אף שאחוז גבוה של ערבים גר בעיר. במקרה של רחוב בוגרשוב, היה צריך בג"ץ כדי שיכניסו בשילוט הרחוב כיתוב בערבית.
בתחנה המרכזית בתל אביב אפשר למצוא ערבוב של שפות: ערבית, רוסית, אמהרית והודית. כלומר, מלמעלה למטה אין כלום, אבל מלמטה למעלה יש ריבוי של שפות. ביפו יש 46 אלף תושבים שחיים יחד, אבל מה עם הייצוג שלהם? ברוב השלטים העברית מופיעה ראשונה, האנגלית שנייה, ורק בסוף מופיעה הערבית. תלמידים יהודים וערבים, ילדים, סיירו בעיר והתבקשו לצלם עשרים שלטים. בחנו את התגובה של התלמידים לפני הסיור ואחריו. התלמידים הערבים היו מודעים לעניין של השפות, והתלמידים היהודים היו אדישים לזה. הערבים חשבו שביפו הם ימצאו הרבה שלטים בערבית, וגילו שזה לא כך. היהודים תפסו מראש את העברית כחשובה יותר, ולכן מבחינתם לא גילו שום דבר חדש. אחד הילדים כתב שהוא לא מבין למה האנגלית כתובה לפני הערבית, שהיא השפה הרשמית בישראל. הוא הסביר את זה שכמו שהשחורים באמריקה העדיפו בובה לבנה על פני שחורה כי הם גם חשבו שלבן זה יפה יותר, הערבים התחילו לחשוב שהעברית היא שפה יפה יותר, ומתביישים בערבית, הוא כותב.
אם כן, היה פער בין המרחב האמיתי לבין תפיסת המרחב של התלמידים. התלמידים הערבים שהשתתפו במחקר תפסו את יפו כעיר ערבית, והם לא רוצים שיתערבו להם בקיום, ושלא יהיו מתנחלים בעיר. המודעות הובילה לפעילויות לשינוי המציאות הבלתי צודקת. הם הפכו להיות מודעים שמוכרים להם את העיר שלהם. הם הגיעו הביתה, דיברו עם המשפחות, והעלו את המודעות בסביבה.
ישנו צורך להגדיל את השוויון. צדק חברתי, במיוחד בערים מעורבות, ושפה במרחב היא אמצעי משמעותי לכך. תל אביב מתעלמת מזה לחלוטין. היא מתעלמת מהאנשים האלה. לא רוצים לדבר עליהם. הלוואי שהעירייה הייתה מודעת לעושר הלשוני שמתקיים באזורים גדולים בעיר. צריך לבנות עיר קצת יותר הטרוגנית.
ד"ר דפנה יצחקי (אוניברסיטת בר אילן, סמינר הקיבוצים)
אני אדבר על שילוט ציבורי כזירת מדיניות לשון. כשאנחנו מסתכלים על שלט, אנחנו בודקים כמה שפות מוצגות בו? באיזו שפה נכתב השם? האם כותבים בתעתיק? האם הכיתוב הוא תקני? איזו שפה צריכה להיות רשומה מעל האחרת? אין יותר מדי חקיקה שקשורה לשפה. יש חקיקה משנית. יש את הבג"ץ של מע"צ שבעקבותיו הוספה הערבית לשילוט הבינעירוני. בדרום אפריקה יש יותר חקיקה שמתייחסת לשפה מאשר בישראל.
אני מדברת כמובן על בג"צ עדאללה, שהוגש ב-99 – הדרישה להוספת ערבית לשילוט עירוני בערים מעורבות. ברוב של שני שופטים, ברק ודורנר מול חשין, התקבלה העתירה, והדרישה הייתה להחיל את הפסק בתוך ארבע שנים. כלומר עד 2006 כל השילוט בערים המעורבות יהיה דו-לשוני. הפסק כלל את הדרישה לכתיב תקני, בגודל זהה שאינו פוגע בכבודם של הערבים.
מה קרה מאז? האם זה יצר שינוי תפיסתי בקרב מקבלי ההחלטות? בלוד וברמלה ראיינו את ראשי העיר, בתל אביב את יו"ר ועדת השילוט, בנצרת עלית לא הגענו לאף אחד. מצאנו שפעולת התכנון הלשוני הפכה אמנם למדיניות, אבל הפרקטיקה יושמה באופן חלקי. רוח המדיניות לא הוטמעה.
ברמלה הוחלפו תוך שנה שלטי הרחובות האחרים. זה עדיין בתהליך. כולם תלת-לשוניים, אבל שלט בית העירייה עדיין דו-לשוני, בלי ערבית. בלוד נזכרו להחיל את הפסק רק ב- 2008. הנרטיבים שחזרו בראיונות עם כולם: ההחלטה לא מיושמת, אבל לא ברור מי אחראי לזה. אין כתובת ברורה למי צריך לפנות. יו"ר ועדת השילוט לא רואה בכך את תפקידו, או שהערבים לא מתלוננים על שילוט כי הם מדברים היטב עברית. חלק אמרו שהם לא באמת עיר מעורבת, ולכן ההחלטה לא חלה עליהם. הרגשנו שזאת גזרת גורל שנפלה עליהם, אין באמת חשיבה של שיתוף הערבים בעיר, אין מדיניות סדורה ואין תפיסה דו-לשונית. יש נושאים חשובים יותר, אמרו לנו, או שערבית איננה השפה הרשמית.
לסיכום, נשארנו עם שאלות פתוחות. מהו מעמדה הרשמי של השפה הערבית, האם צריך להיות שילוט דו-לשוני או רב-לשוני, האם ישנם נושאים לשוניים הנתפסים כחשובים יותר? אם יש אקטיביזם מחאתי הוא על שמות הרחובות. ועדת השמות מלאה בהצעות. בתל אביב למשל, קיימת מדיניות חד-משמעית שלא מחליפים שמות של רחובות. יש להם רשימה ארוכה של שמות שמחכים בתור. מאגר הרחובות ללא שם שהם יכולים לנפק הוא רק ביפו, שם ישנם רחובות ממוספרים. אין להם מחויבות לקרוא לרחובות ביפו בשמות של אישים ערבים. זה לא נראה להם צורם כמו שנראה לנו. גם בירושלים טענו בפנינו שזהו אקט פוליטי לדרוש מתושבי מזרח ירושלים להכניס עברית לשילוט. זה יעורר זעם. ב-2008 רק 9 אחוז מכל האתרים הרשמיים באינטרנט היו מתורגמים לערבית. המדינה התחייבה, אבל הם עדיין בתהליך.
סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.
לחיות בעיר מעורבת - Shared Living in a Mixed City 