מושב שני: חשיבה תכנונית ומרחב בערים מעורבות

ישראל קמחי (מכון ירושלים לחקר ישראל, האוניברסיטה העברית)

נושא התכנון הוא אחד המשפיעים על כולנו, ודאי בערים מעורבות. ניתן ליצור שוויון ברמת השירותים בנושא תחבורה ומגורים ובהיקף שלהם. כשאנחנו מתכננים, אנחנו שוקלים גם את ההיבטים הפיזיים, החברתיים והכלכליים בו-זמנית, כחלק מחבילה אחת. האתגר התכנוני בערים מעורבות גדול יותר מבחינת מעורבות קהילתית.

בפרקטיקה של התכנון צריך להבין שאופיים של בני האדם הוא לגור בסמוך לדומים להם, לכן נוצרים מרחבים בעיר בדמות שכונות. בילדותי היו בירושלים 130 שכונות, שכל אחת מהן הייתה בעלת אופי אחר. זהות האדם עם השכונה הייתה ברורה לגמרי. יכולת לדעת על האדם כמעט הכול, אם ידעת מאיזו שכונה הגיע. היום זה השתנה, כי ישנם תהליכי הגירה והאוכלוסייה לא סטאטית. כל קבוצה באה ודוחקת את קודמתה. בעבר צפון ירושלים הייתה חילונית לגמרי. במהלך השנים האוכלוסייה החרדית דחקה את החילוניים לאזורים אחרים. קבוצות האוכלוסייה לא נוטות להתערבב אחת ברעותה, דבר שמצריך חשיבה תרבותית ומערכות שירותים נפרדות. כל אחת מהקהילות האלה, יש לה שירותים שונים שעל המתכנן לספק. ישנו ביקוש דיפרנציאלי לשירותים מהקבוצות השונות. הצרכים בעיר מעורבת כמו ירושלים הם כפולים מעיר רגילה, למשל החרדים צריכים בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות, או כשמדובר בבתי ספר לערבים. הפיצול הזה מייצר חוסר בכיתות במערכת החינוך בעיר. בהיעדר קרקעות שרובן ניתנות במסורה, המתכנן צריך לתמרן בשטח. תכניות האב תוחמות את העיר ומונעות גלישה לשטחים פתוחים. אנחנו בחנק במסגרת סיפוק השירותים האלה. זה חלק מהמשחק הפוליטי בעיר. יש תחרות על הקרקע – החרדים דורשים; בכל מקום בו האוכלוסייה מזדקנת, תיכף מישהו נכנס פנימה. הנדידה ממקום למקום מתחילה ליצור סכסוכים בין הקבוצות.

הבעיה גדולה יותר כשהאוכלוסייה זזה ממקום למקום. המקום הקודם היה מותאם לסוג אוכלוסייה מסוים, וכשבאה האוכלוסייה החרדית, למשל, היא זקוקה לעוד בתי כנסת. יש בעיה לספק את זה, כי זה דורש עוד קרקע שאין. על בסיס של מחסור, נוצרים הקונפליקטים האלה.

לא דין אוכלוסייה ערבית כיהודית. צריך לחשוב מראש מבחינת השירותים. באוכלוסייה הערבית יש מחסור בבתי ספר ובגנים. הלב נחמץ כשרואים איך לומדים שם הילדים. לא תמיד זאת אפליה מכוונת. ירושלים גדולה גם על עיריית ירושלים וגם על מדינת ישראל.

הסכסוכים האלה גדולים ומעצימים. לא תמיד אנחנו יודעים איך לפתור את הדברים האלה, אבל בתכנון  צריכים לשאוף לשוויוניות גדולה. אחד הפתרונות בירושלים הוא התחבורה. אגד ניסה להשתלט על מזרח ירושלים, אבל זה לא הלך. היום ישנן שתי מערכות תחבורה נפרדות. המפגש היחיד הוא ברכבת הקלה, ומשתמשים בה יהודים וערבים בנסיעה למרכז העיר. מערך שירותים שיכול להיות משותף לשתי הקהילות הוא מבורך מאוד. אפשר ליצור את זה בבתי מלון כמקום עבודה משותף לערבים ויהודים, להשתמש בקרקע כמשרתת את שתי הקהילות. גם בבתי קפה אפשר ליצור מפגש משותף של אוכלוסיות. מחצית מתושבי העיר נולדו למצב הזה של עיר מעורבת. אפשר להסתגל ויש תמורות בשני הצדדים לכך. לרשות המקומית יש תפקיד מרכזי בשמירת האיזון בין הקהילות. ישנה הכוונה פוליטית בתוך ירושלים, אבל תמיד זה היה כך. זה לחץ ממשלתי שקשה להימנע ממנו. בערים מעורבות דרושה פתיחות, הכרה זה בזה, הבנת האחר, התחשבויות בצרכים האובייקטיביים של הקהילות השונות. אם לא יהיו הבנה ופתיחות, יהיו סכסוכים.

ד"ר נועה הייזלר רובין (בצלאל, אוניברסיטת בר אילן)

אני רוצה לדבר על העיר כלכתה כדוגמה לזהות עירונית שהיא גם תודעתית ומרחבית. כלכתה היא עיר קוסמו-פוליטית עם מגוון קהילות ותרבויות. אבל מעבר לזה, היא עיר אקטיבית ואנו מצפים לראות בה סובלנות תרבותית שבמסגרתה מתקבלות בברכה הקהילות השונות, שמביאות את עצמן לידי ביטוי. העיר עצמה מאפשרת את ההכלה ואת קיום אורח החיים הזה. להבדיל מלונדון, שבה חקרנו חיים עירוניים של ארבע קהילות ואת המרחב העירוני שנוצר כתוצאה מכך, כלכתה היא עיר של פזורה. חקרנו ארבע קהילות: הסינים, האנגלו-הודים, ההינדו והיהודים.

הקהילה היהודית מנתה בשיאה כ-5,000 איש שהגיעו מעיראק. בעיקר סוחרים שנדדו לשם. ב-1947 עזבו רוב חברי הקהילה, וכיום נותרו 30 איש בלבד. בנוף העירוני אפשר לראות מאפיינים של קהילה גלותית, הן במבנים והן ביחסים שנוצרו עם הקהילות מסביב. הקהילה מאופיינת בזיכרון קולקטיבי של ארץ האבות האידילית, דת, חגים משותפים ומחויבות בסיסית לקהילה ולהמשכיות שלה. בתחילת המאה ה-20, נדדה הקהילה ממרכז העיר אל דרומה. המאפיינים של הקהילה כיוצאי עירק הם בלבוש ובשפה, אלמנטים שבאים לידי ביטוי גם בנופים הבנויים: שלושה בתי כנסת בעיר, שני בתי ספר יהודיים גדולים, מקווה ותנור לאפיית מצות בפסח. כמו כן ישנם בית חולים יהודי ובית קברות. ברובד העירוני מתגבשת הזהות הקהילתית סביב העיר. קיימת חפיפה מרחבית ופונקציונלית עם האוכלוסייה האנגלו-הודית. הקהילה מקצה מקומות למפגש עם הקהילות האחרות, כך למשל "המאפייה של נחום" שפונה לציבור הרחב ועומדת על תלה עוד מהמאה ה-19. היא נמצאת במרכז השוק העירוני ומשרתת את כולם, וכולם יודעים ומכירים את האחים נחום שעדיין מנהלים את המקום.

לסיכום, הקהילה היהודית חיה במקום 200 שנה והתבססה. היא לא שגשגה מספרית, אבל השפיעה ברמה העירונית. כשהיא עוזבת, כמעט כאיש אחד בשנות ה-40 וה-60, היא לא יכולה לקחת את המבנים אתה. מה עושה עם זה הקהילה המקומית? בתי הכנסת הפכו למוזאונים שאין בהם שימוש. לא פתחו אותם לציבור. הם תופסים שטח גדול בעיר, ולא משרתים אותה. בתי הספר הפכו לבתי ספר מקומיים לכל דבר. הם נקראים בית ספר של יהודים. המנהלים והתורמים הם יהודים מראשי הקהילה. כלומר, הקהילה חיה בעיר גם כשהיא איננה. בית הקברות עזוב. בית החולים עובר שיפוץ ומבטיחים לשמור בו שתי מיטות לחולים יהודים, אם יזדקקו לכך.

 

יהודית אופנהיימר (עיר עמים)

אנחנו לא מדברים על עיר מאוחדת אלא על מעורבות בירושלים. לדעתי אין היום ערים הומוגניות, אבל ערים שחיות בסכסוך נקראות על ידינו מעורבות. הצורך הדחוף לדבר על הבעיות הוא קריטי. אי-אפשר לדבר על ירושלים כעניין אורבני. ירושלים היא חלק מסכסוך גדול יותר, וחלק מטענה גדולה יותר של שתי קהילות שרואות בעיר הזאת מרכז פוליטי, סימבולי, תרבותי ולאומי שלהן. לא נוכל לעסוק בשאלת ירושלים ללא חלק זה. ירושלים היא לא רק כבישים או תכנון ותשתיות, אם כי כל התחומים האלה נמצאים במצב בעייתי בחלק המזרחי של העיר, וקיימת אפליה חמורה מאוד בין תושביה היהודים במערב העיר ובין התושבים הערבים במזרח העיר.

ירושלים היא עיר שבה קיימת קהילה אחת של אזרחים שהחוק שלה חל על כל המרחב האורבני, ואילו האוכלוסייה השנייה, הפלסטינית, שהיא 40 אחוז מהתושבים, נמצאת במעמד זמני שניתן לה ברגע מסוים. כביכול הם תושבי קבע בישראל, אבל זה המעמד הכי זמני במדינת ישראל. התושבים הפלסטינים איבדו את זכויותיהם ברגע שלילת מעמד התושבות שלהם, והם לא יכולים להיכנס אל העיר, שלא לדבר על לחיות או לעבוד בה. נשמט בסיס קיומם בעיר. אז כשעולות סוגיות על שיתוף תושבים ותכנון משותף, בואו נזכור קודם שאנחנו לא מתחילים במעמד שווה, בַּזכות השווה של שתי האוכלוסיות בעיר. לנִראות שלהם יש משמעות קונקרטית. מי שאין לו מעמד בעיר, שאלת השיתוף שלו בקבלת ההחלטות היא מאוד מותנית.

דוח שהוצאנו לא מזמן מטעם "עיר עמים" קובע כי קיימת בעייתיות חמורה במעמד התושבות, שמאתגרת לא רק את החיים בעיר, אלא את החברה הישראלית כולה כחברה דמוקרטית. קבוצה אתנית שלא באה לחיות פה, אלא היא חיה פה מאז ומעולם, אין לה זכויות אזרחיות או פוליטיות, והיא לא יכולה להשפיע פוליטית. יש לנו אתגר גדול מאוד לחיים משותפים בעיר ולחברה הישראלית כחברה דמוקרטית.

עם זאת, אנחנו בדילמה. אי-אפשר לדבר עוד ועוד על פתרון פוליטי כשהוא הולך וחומק מאתנו. הולכת ומתגבשת הסכמה שבעתיד הנראה לעין קשה לנו לראות פתרון פוליטי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. השיח על ירושלים כעיר מעורבת מכיר בכך שהיא לא מאוחדת, שצד אחד מניח איחוד שמוחק בעצם את הצד האחר, שחיות בה שתי קהילות שהסכסוך ביניהן הוא תבנית הנוף העירונית. אנחנו צריכים לדון בשאלה כיצד חיות שתי קהילות לאומיות בעיר הזאת בהיעדר פתרון מדיני, שצריך להיות האינטרס הישראלי הגבוה ביותר.

לא נוכל לדון בתכנון עירוני מבלי לקחת בחשבון שהתכנון שהיה פה במשך 40 שנה ויותר הוא כלי מדיני כחלק ממאבק דמוגרפי. לכן כשאנחנו מדברים על תכנון בירושלים, אנחנו צריכים לעצור את התכנון כפי שהוא, ולשאול – מהו החזון שלנו לעיר הזאת? החזון שהיה פה עד היום של עיר מאוחדת שמוחקת למעלה משליש מתושביה, הוא חזון דורסני שמזיק לשתי הקהילות בעיר הזאת. צריך לגזור תכנון אחר, ממקום שווה של שתי הקהילות.

70 אלף תושבים חיים מחוץ לגדר, על אף שהם בתחומי הגדר. הזכות שלך לקום בבוקר ולגלות שהבית שלהם עדיין שלהם, נלקחת מהם. פעם ירושלים הייתה עיר פלורליסטית עם עושר תרבות, והיום האוכלוסייה שאנחנו רוצים שתעזוב, לא עוזבת. אז אנחנו מעזיבים אותה בדרך אחרת. אנחנו לא נותנים להם לבנות, בונים על השטחים שלהם, ואת הפסולת מטמינים בשטחים שלהם, במקומות שהיו יכולים לבנות בהם בתי ספר וגני ילדים. החזון לעיר הזאת צריך להיות אחר לגמרי. תכנון מלמטה הוא חשוב, אבל אם אנחנו לא ניתן את הכוח הפוליטי לפלסטינים ונשתף אותם בתכניות הבנייה, זה לא יעזור. כבר נעשה ניסיון לתכנן לבד, והמתכננים הוציאו כסף מכיסם הפרטי, אבל אם אין לך כוח פוליטי אתה לא נחשב בעיני הרשויות, והעירייה רומסת כל תכנון.

 

פרופסור ראסם חמאיסי (אוניברסיטת חיפה, מכללת גליל מערבי ומרכז IPCC)

אני מבקש להסתכל על העיר כיצור חי ולשאול איך היא תיראה בעוד עשרים שנה. בעולם הרחב חל תהליך עיור שהולך ומתפתח, ורוב האוכלוסייה תתגורר בתוך הערים. איך אפשר להכיל אותה מבלי לבצע אינוס תכנוני? תכינו את הבנים שלכם לעתיד שונה משלכם. אני עדיין מחפש את ההגדרה מהי עיר מעורבת, לא רק מבחינה לאומית אלא גם מעמדית, אתנית וכלכלית. בדרך כלל מדברים על תכנון כעל אובייקט, אבל זה גם תהליך שמייצרים ברבדים שונים, ושעונה על צרכים של אוכלוסיות שונות. אי-אפשר לבדל את זה מהקונטקסט הלאומי, אזורי והשכונתי.

בתכנון ערים אנחנו שמים דגשים על ממד מגורים, אבל לא רק על הממד הזה. ישנם מרחבים נוספים כמו כלכלה עירונית, ניהול עירוני ומשאבים עירוניים. כל אלה קובעים את החיים של האוכלוסייה. בדרך כלל אנחנו אוהבים לייצר גבולות שמייצרים קונספט תכנוני גב אל גב. ערים מעורבות שיענו לצורכי מכלול התרבויות, מייצרות גבולות פנים אל פנים, ויוצרות מחברים נכונים בין הגבולות. בדרך כלל, מסתכלים על לב העיר ולא על השוליים. התפיסה צריכה להתפתח בצורה של פנים אל פנים, וצריך לראות את השונה.

במצב של הגמוניה לאומית, בדרך כלל השלטון מדיר אוכלוסיות אחרות, חלשות יותר. במקרה של ירושלים זאת האוכלוסייה הפלסטינית. אבל לא צריך לחכות לתכנון מלמעלה, אלא אפשר לתכנן מלמטה, לפי המקובל על הקהילה. לקחת את האחריות, ולא לחכות למישהו שייתן לי משהו. זה חלק מתפיסה שצריך לייצר בחיים העירוניים. יש התנצחויות, כמובן. איך לא מתחרים על אותם משאבים כאילו הם היחידים? אפשר להגדיל את המשאבים. העיר היא חלק מהדימוי שלנו שהוא ביטוי של כוח, ביטוי של השאלה מי קובע את הדומיננטיות בעיר.

ירושלים בשבילי אינה עיר מעורבת. יפו, נצרת עלית – אינן מעורבות. אין שם הכרה בעירייה. אחד העקרונות לעיר מעורבת הוא הכרה בשכונה. חלק מההכרה הוא להיות חלק מהנוף הציבורי. המוכנות להיות שותף ולא לחכות, אלא לקבל אחריות. שותפות היא אחריות. לא לעשות גדר בין השכונות במזרח ובמערב ירושלים, אלא לראות איך אני מייצר מפגש פנים אל פנים, כדי להגדיל את המרחב הציבורי, להכיר בעובדה שיש צרכים מיוחדים של האוכלוסיות, לא לכפות ולא לחוקק חוקים שאוסרים על מוביליות בעיר, להכיר בזכות לעיר. לא כנתין אלא כתושב פעיל. זה דבר שלא רק מקבלים אלא גם עושים על ידי מאבק, והוא לגיטימי. אפשר לייצר אופק יותר טוב לילדים שלנו, קיימות טובה חברתית, כלכלית וגם פוליטית. אני לא רוצה לצעוק כל הזמן על המצב הקיים. אני יודע שהמצב גרוע.

בממסד הישראלי יש דילמה. מצד אחד לא רוצים שהפלסטינים יתארגנו, כדי שלא יתארגנו פוליטית. לכן צריכים להיות יוזמה ורצון. אני לא מאמין בגישה הבכיינית, אלא צריך לא לתת לגיטימציה לקונטקסט הקיים, ויש לנסות לשנות אותו. אחד הדברים שצריך לעשות הוא שינוי בתפיסה הזאת של ההדרה, שלפיה אני שולט במשאבים ובקרקע, ואני מזמין אותך לשחק במסגרת החוקים שאני יצרתי. הגישה של פנים אל פנים בקונטקסט הפלסטיני ישראלי חשובה, כי קיימת הדרה מובנית בקרב הציבור היהודי שמאמין ברובו בטרנספר לאוכלוסייה הערבית. איזה ציבור אתם מגדלים? כך לא נוכל לשרוד.

לסיכום, צריך לא לדבר בשיח הדמוגרפי אלא האנושי; להכיר ולתת לגיטימציה לתכנון מלמטה, לנסות לייצר מרחב משותף, כזה שהקהילה תגיד "זה שלנו" ולא "העירייה כפתה עלינו", כפי שקרה עם המזרחים בעיירות הפיתוח. כעת התפיסה העירונית הקיימת הפוכה לשיתוף. הם אומרים "זה הבלגן שלכם, תתמודדו עם זה".

 

פרופסור מייק טרנר (בצלאל)

למי שייכת העיר? שייכות וזכויות הם של אלה שגרים בעיר. אולי אנחנו צריכים להכות על חטא שתנועת שימור הצליחה מאתנו. צריך לתת את הדעת על השימור. האלמנטים הבודדים שוברים את הנרטיב הגדול.

כמה אנשים גרים באותה עיר שבה נולדו? לא הרבה. למי שייכת העיר כאשר לב פריז מלאה בעולים מצפון אפריקה שהתיישבו על יד סן דני, שיא השיאים של התרבות הצרפתית? זה יוצר עימות גדול. עיר צריכה להכיל את כל הקבוצות ולקבל את כל הנרטיבים יחד. הנרטיבים המרחביים באים לידי ביטוי בתכנון העיר. האפשרות היחידה היא לייצר קרקע, שטח, מקום במוח שלנו בשביל האחר. אנחנו צריכים בתרבות שלנו לחשוב במושגי צמצום. היכולת של האל להצטמצם בתוך האינסוף ולקבוע את המרחב האנושי שהאחר יכול להיכנס בו. גם בתרבויות אחרות ישנו המושג של צמצום. ביפן למשל, אם מישהו מדבר אתך, אתה לא עונה מיד. אתה חושב כדי להפנים את דבריו לפני שאתה עונה.

בינתיים מסתכלים בתכניות ורואים מפה שהיא תוצאה של פשרה. הפשרה צריכה להיות לא במונחים של ייעודי קרקע, אלא במושגים של קבלת האחר. ירושלים לאורך כל ההיסטוריה הייתה עיר השייכת לכל העמים. גם ב-47 היא יושבה כעיר בינלאומית. אנחנו צריכים לחשוב באיזו מידה אנחנו יכולים לתפוס אותה כבית לא פיזי, אלא כזה שייקרא בית לכל העמים. החזון הוא יסוד הבעיות. אני חושש מתפיסת פנים אל פנים. אני מעדיף להיות סמן. כך אני יכול לבנות צעדי אמון קדימה. אם אנחנו חולקים, לא בהכרח אנחנו אוהבים זה את זה. אמון, האצלת סמכויות – אלה הם צעדים קטנים שיאפשרו לנו להגיע לחזון.

סיכום ועריכה: אסיף, מרכז כתיבה ועריכה; אסיף הוצאה לאור, ביה"ס לכתיבה ולעריכה.